מבוא מטעם טיבנו ומהותנו נטעו ונטמעו בתוכנו תכונות שבהעמדתן מול המוסר האנושי ניתן לחלק אותן לשתי קבוצות: התכונות החיוביות: כמו אהבה, נתינה, חמלה, חסד, רחמים וכד' לעומת התכונות השליליות שהן חמדה, קנאה, שנאה, כפייה, נקמנות. בהנחה שכל נים וזיק שבבריאת האדם הוא פלא לא יתואר במילים, ניתן לומר שכל תכונה שיש בנו, אם שלילית ואם חיובית, חיונית היא בדרך חיינו. כן, גם התכונות השליליות בצד התכונות החיוביות. דברים אלו אמורים מבחינת האדם האנושי.
מבחינת האלוהים שהוא האב הרוחני היוצר והכל יכול, בבחינת ראותו של האדם, אפשר לומר שני דברים א. הוא נשגב, ערטילאי ובלתי יכול, מעצם טיבו, להיות נתפס בדעתו של האדם. ב. האדם שמעצם טיבו האנושי ובהולכו בין ומעל מהמורות החיים נתקל בקשיים, לעיתים חמורים ביותר, מרים עיניו למרום ומבקש את עזרת בוראו. והשפה לתקשר עמו היא שפת אנוש. היינו, הוא מנסה להעביר את השפה האנושית ולהשיק אותה לשפה הלא ידועה לו כלל וכלל והיא "השפה" האלוהית השמימית. על פניו השיח הזה הוא בלתי אפשרי. והפתרון הוא לפי שאנו לומדים "דיברה תורה בלשון בני אדם". שהרי אין כל דרך אחרת לתקשר בין שתי הישויות האלו, האדם ואלוהיו.
לפי הקורות את האדם המאמין, כפרט, כחברה, כעם, כך הוא מייחס את הקורות אותו למעשה האלוהים. לפיכך קיימת בתפיסתו "ההשגחה הפרטית" או "ההשגחה הקיבוצית" או "ההשגחה הלאומית". המעשים הנעשים לאדם או לחברתו הם תוצאות ישירות של אותה ההשגחה האלוהית. והשפה התיאורית היא שפת האדם. שהרי שפה אחרת אין הוא יודע. ומכאן בקשות, דרישות, התרפסויות וכדומה של האדם מול אלוהיו כמו למשל: אל נקמות ה' אל נקמות הופיע"! או "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו...".
הדעת נותנת לחשוב שאלוהים יכול שהיה לברוא כל דבר אחר מאשר הוא עצמו. על כן ברא שמים, ארץ, כוכבים ועולם ומלואו. ומה הוא ומה מהותו? רמז לכך ניתן במעשה בראשית כאשר נאמר "ורוח אלוהים מרחפת מעל פני המים". היינו, האלוהים במהותו אינו חומר, אינו דבר מה גשמי אותו הוא יצר, אלא רוח, היינו אוויר (ומקצת מזה יש לנו לבני האדם שהרי בלא אוויר אין חיינו יכולים להתקיים אף לא לרגעים). כלומר, בניגוד לעולם שברא ולגופים הסובבים בו, האלוהים הוא בבחינת אוויר בישותו ורוחניות בטיבו ומהותו.
האדם אשר נאמר עליו שנברא בצלם אלוהים, בהיותו ברוא הוא חומר (שהרי אמרנו, להזכיר, שאין האלוהים בורא משהו שהוא הוא עצמו! אלא משהוא שהוא אינו!) והרוח שבו היא תולדה של החומר או פונקציה של החומר שבו. ומאחר שטיבו של האלוהים הוא רוח, הרי שהרוחניות שבאדם יש בה משהו אלוהי. כמו שנאמר בצלם אלוהים ברא אותו. היינו לא הצורה כי לה' שהוא ישנו כאוויר בעל צורה אמורפית, אין גוף ואינו גוף אלא הרוח.
עם זאת, אמרנו שלאדם ישנן תכונות אנושיות שאי-אפשר להן שיהיו אצל האלוהים שהרי אלוהים ברא את כל מה שהוא אינו! לרבות התכונות והרגשות של בני האדם, לכן אלוהים מבחינת האדם צריך שלא יהיה קנאי, לא חסיד, לא מטיב ולא מעניש. שהרי כל המושגים הללו הם תכונות אדם שהאדם תרגם אותן לשפה שהוא המציא! את השפה המציא כדי לתקשר בין איש לרעהו, ולכן כל שסובב בשפה גם הוא אנושי וגם הוא מתחת שמי מרום ולא שייך אליהם.
ומאחר שהאדם נברא בצלם, ויש לו את החשיבה הרוחנית כתוצאה מהתפרקויות כימיות שבגופו, הוא חי במושגים שיצר לעצמו בשפה שמבטאים נקמה, שנאה, אהבה, קנאה וכד'.
מאחר שהאלוהים לא יכול להיות נתפס ברעיונותיו של האדם, אלא במצב אחד של "דיברה תורה בלשון בני אדם", ומאחר שהאדם חסר אונים מול פגעי העולם לרבות המחלות והמוות, יוצא שהוא מחפש את ישועת האלוהים באמצעים האנושיים שעומדים לרשותו. כך יוצא שהאדם משתמש בשפה שיצר ובלא משים או בלית ברירה מדבר עם האלוהים במישור האנושי. היינו, יכול לבקש מהאלוהים בריאות, חסד, רחמים, וגם נקמה מאויביו ומכאן גם הבקשה של " שפוך חמתך על הגויים אש לא ידועך" או " אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" יחוס תכונת אדם אנושית ביותר לאלוהים שלא ייתכן שיהיה בעל תכונה שכזאת שהרי יצר כל אשר לא הוא!