חשבתם ולו לרגע, שאותם מועמדים המצחקקים אליכם ערב הבחירות – הם הכוח היחיד שחורץ גורלות באשר לכל סדרי חיינו?! כן, כל סדרי חיינו !! החל מ-"עם מי והיכן נלך לישון, כיצד ועל מה נדבר, במה ואם בכלל נעבוד, ועד - על מה ומתי מותר בכלל לצחוק"?! אז מישהו באמת מאמין שיש קמפיין אמיתי של מועמד ו/או מפלגה שתרים אותנו מקו העוני האישי, המשפחתי, הכלכלי, החברתי, התעסוקתי, הנפשי והנכון לחיות בו במדינה כה קטנה באדמה, חסרת מים, ורווית שכנים רעים?!
יותר מדי דוחות על קווי עוני מתפרסמים בישראל. לפעמים נדמה כי מרוב עניים כבר לא רואים את הזקנה השפופה אי שם מאחורי פח הזבל. מישהו בכלל חשב לגשת אליה עם מיקרופון ולשאול אותה מה אכלה החודש? אבל נניח שסירחון בגדיה לא ירחיק ממנה כתבים אמיצים - האם אפקט דבריה המסוננים דרך יתרת שיניה השחורות צהובות יביא לתגובה מיידית של משרד האוצר לעזור לה?!
כן או לא, אין זה מדד העוני האמיתי, היחידי, והכולל של החברה הישראלית.
מי שחושב ששוב אני הולך לקטר, שיבין פעם אחת ולתמיד שתיאור המצב הקשה בא רק כדי לנסות ולשפר. תפקיד העיתונות לזעוק בראש חוצות את מה שכולם מסננים בין שיניהם בחדרי חדרים ו/או בשיחות מלב אל לב בחוגים מצומצמים. גם אם לאחד – הסיגריה מרגיעה, לאחר – השוקולד, ולשלישי – הסקס... לי ניתנה הזכות והחובה לדווח על מה שמטריד אותי במקרו, שכולם מכירים – אבל משאירים זאת ל... אחרי הבחירות.
למה חייבים שוב ושוב לראות את כל אותם עונבי עניבות, מופיעים מולנו על מסך הטלוויזיה או בכנסים מטעם... ומספרים דרך האפטר שייב שמרוח יחד עם האיפור על פניהם – שהם הישועה התרבותית, מנהיגותית, והכרחית לפתרון כל בעיותינו?!
לא מתאים לי, ואני מקווה שלבד מהנהוני ראש – אז גם לא מתאים לכם !!
למה שאחרי הבחירות נכתוב שוב, נבכה שוב, ונמתין לסיכוי היחיד... לבחירות הבאות?!
אולי יקום גאון הדור ויסביר לי ולכשכמותי – מדוע לא מעלים כעת את הבריקאדות אל מול המועמדים – ובכך גורמים בעצם העימות עימם, לניפוי אלה שבאמת אינם מתאימים להיות נבחרים, ובטח אינם צריכים להמשיך ולהיות מועמדים?!
האם באמת ניתן לוותר למפלגה כגון "קדימה" (ויש לי ביקורות שונות למפלגות אחרות גם כן) על הצגת מועמדיה החוטאים והפושעים בפוטנציה – רק כי אולי אידיאולוגיה וכוחנות פוליטית של ראש הרשימה, מתאימה לחלק מגישה מדינית תיאורטית?! איפה נשמע כדבר הזה, שלא חשוב מה יאמר האיש, לא חשוב הרכב רשימתו, ולא חשוב אם ימשיך להתחמק מלענות על שאלות עיתונאיות ישירות ונוקבות – אבל את סחף הקולות "הסיקריים" ימשיך לאגור?!
חשבתם ולו לרגע, שאותם מועמדים המצחקקים אליכם ערב הבחירות – הם הכוח היחיד שחורץ גורלות באשר לכל סדרי חיינו?! כן, כל סדרי חיינו !! החל מ-"עם מי והיכן נלך לישון, כיצד ועל מה נדבר, במה ואם בכלל נעבוד, ועד - על מה ומתי מותר בכלל לצחוק"?! אז מישהו באמת מאמין שיש קמפיין אמיתי של מועמד ו/או מפלגה שתרים אותנו מקו העוני האישי, המשפחתי, הכלכלי, החברתי, התעסוקתי, הנפשי והנכון לחיות בו במדינה כה קטנה באדמה, חסרת מים, ורווית שכנים רעים?!
אם רציתם דוגמה אחת צורמת לנגטיב חיינו אל מול התמונה הסוריאליסטית המוקרנת לפנינו על-ידי אינטרסנטים – הנה לכם אותו דיווח יומי של הבנקאי ואיש הבורסה המספר לנו מדיי בוקר סיפורים מהלקסיקון העסקי שלו. הנ"ל משרטט לנו מאוויים על מדד המעוף המנסה בכוחות גדולי הקומבינאטורים בבורסה לעבור את קו ה- 800 נקודות. האם לא מריחים מתוך מסך הטלוויזיה את סירחון שאיפות ממלכתו המבוססת – הרוצה עוד ועוד?! האם מתוך ריווחיהם האסטרונומיים נראה אגורה אחת גם לכיסנו?! או הסבריו המלומדים על הדולר המתחזק או הנחלש חדשות לבקרים מנפט שיש או אין בתדירות בלתי ברורה. לא עצרתם לרגע אחרי הדמגוגיה הזו לשאול עצמכם: "האם אחרי כל ההצלחות של העשירים האלה – היש סיכוי שגם ייווצרו הרבה מקומות עבודה חדשים כדי שמאות אלפי מובטלים יוכלו סוף כל סוף להביא אוכל וכבוד לבני ביתם"?!
מה לכל זה עם האמת והמציאות בה אנו חיים?!
זירקו אבן לבנה לים השחור, והיא... תירטב. זירקו מבט או הניחו יד על רגע כלשהו במהלך שיגרת חייכם, ותודו כי נכוויתם.
האם אי פעם הצלחנו לתרגם את ריווחיהם הענקיים של הבנקים ו/או המיליארדרים שהחלו קונים קבוצות כדורגל לצרכי יחסי ציבור - למנוף עסקי לכל אותם בעלי חנויות העומדים בפתח עסקיהם ומשוועים לקונים שיצילו אותם מאימת תשלום שכר הדירה, התשלום לעובדים, ומכבש המיסים הממוטט אותם?!
מתי ראיתם לאחרונה סניף בנק שסוגר שעריו כי לא הצליח לכלכל עצמו מחוסר לקוחות?! לעומת זאת, ספרו לי: כמה בעלי חנויות אתם מכירים ששיפצו בית העסק החדש שלהם בעשרות אלפי דולרים, ואחרי פרק זמן לא ארוך - מפנים מקומם לפרייר אחר שגם הוא משפץ אותו מקום – לטובת "רעיון אחר שלבטח יצליח"?!
אבל כאמור, לא רק שם אנו קורסים אל מול הצבעוניות המתוארת לנו על-ידי אינטרסנטים קרי דם. אין כמעט תחום או עניין שאינכם מורטים לתופעותיו השליליות – את יתרת שיער ראשכם.
בכביש אתם מקבלים קריזה כי הכול עקום: כביש מהיר הופך פקק עומד. נהגים חותכים אתכם כי אין משטרה. אוטובוסים לא מגיעים כי אין תכנון. מכוניות הופכות נטל כלכלי אדיר חסר תועלת, כי אין תכנון מקומות חניה. להמשיך? נראה לי שרובכם תיטיבו ממני לתאר תלאותיכם בנדון.
בבית אתם עבדים לכל הגורמים העושקים אתכם: חברת החשמל המונופוליסטית מעלה מחיריה לצרכן כדי לממן תוספות פנסיה לעובדיה. העיריה עושקת במיסי ארנונה מנופחים, מים כאילו אתם בעלי בריכות שחייה, מיסי תיעול, ביוב וכיו"ב כאילו אתם העיריה והם התושבים... וכעת לך והילחם בהם.
בעבודה מחליט הבוס כמה לשלם לכם (ואם בכלל – כמו למלצרים...) ואתם יכולים מקסימום להתפטר וללכת לבית הדין לעבודה. יופי של סידור קיומי.
במשרדי הממשלה מצליחים להביא לכם את הג'אנאנה בעזרתם האדיבה של ערימות טפסים שבסופו של דבר מכריעים אתכם – ואתם רשאים על-פי חוק ללכת ולהתלונן. זה כבר באמת יופי של סידור ותמורה עבור המיסים הרבים שגבו מכם אפילו בלי התייעצות.
אגרת הטלוויזיה היא כמובן אחת מגולות הכותרת לעושק "לגיטימי" – לפחות בעיניי המתבונן מתוך הכנסת החוצה. אגרה עבור מה? עבור הזכות לקבל שירותי חדשות מהרשויות? אחרי קריסה מתמשכת של רשות השידור (הממשיכה לשלם משכורות לעובדיה הרבים והבלתי מנוצלים) – הם עדיין מאמינים שמגיעים להם אותם תשלומים אוטומטיים שהס מלחשוב לא לשלמם. הנה אני שומע כבר את המוציאים לפועל מטעמם דופקים על הדלת... אז מדוע לכל הרוחות צריכים לשלם תוספות לא קטנות לחברות הכבלים והלוויין – מהם אנו לפחות מקבלים מעט גיוון? מדוע עוד תוספת לספק האינטרנט? מדוע עוד תוספת לרשת האינטרנט? מדוע עוד אגרה לרדיו באוטו? ו... ו... ו... הכול על-פי חוק... דייייייייייי... חוק שמוק – ומה עם ההיגיון והדרך הציבורית להביא נושאים אלה לסדר היום?!
כאן כבר ביקשתי יותר מדיי.
אריאל שרון יהיה מוכן לצאת ולהפציץ את הכור בטהרן, אבל לעולם לא תשמעו אותו פונה לאומה עם תגובה או רעיון לשינוי עוול מתמשך ומכביד על כלל האוכלוסיה. בארה"ב שאינה נופלת מעוצמתה הצבאית והכלכלית של ישראל (נכון שאינכם שומעים את הצחוק המתגלגל בסביבה?) עומד הנשיא אל מול פני האומה, ומנסה להסביר אי אילו בעיות שהאזרחים מעלים. נכון, לא תמיד הוא יוצא טוב מזה, אבל לפחות הכוונה, ולבטח עצם העלאת הנושא מביאו בסופו של דבר לאיזשהו פתרון. כאן בישראל, לא. מה קל יותר מלהתעלם לחלוטין מהציבור, להבין את "כללי המשחק" הפוליטיים בישראל – ופשוט להמתין עד הבחירות, לנצח, ו"קדימה" לשומקום.
אתם יודעים מה? מילא – לשומקום. הבעיה היא שהמסך המוסט לאחר הבחירות מביא אותנו בהכרח למקומות כה בלתי צפויים – שמה שנותר לנו לעשות זה אחת משתיים: לטפס בציפורנינו על הקירות ו/או לדבר ללמפה. נדמה לי כי את שתי האופציות חווינו יותר מפעם אחת, ולא נראה לי כי יהיו כאלה שיאמצו אופציות אלה כאלטרנטיבה לשקיפות ציבורית ופוליטית עוד טרם הבחירות.
מצטער, אבל לא הקפתי אפילו קמצוץ ממגוון הרעיונות והנושאים שרציתי להביא בתכנון הראשוני – אבל אין ספק שאם ניקח רק חלק מהדברים כאן במלוא הרצינות – יתכן כי כבר בתעמולת הבחירות הנוכחית ניווכח כי לציבור יש בכ"ז איזשהו כוח מיקוח והשפעה, אולי עד כדי שינוי מערכי המפלגות ומועמדיהם.
