מאז קמה מדינת ישראל ועד מלחמת ששת הימים לא היה קשר טריטוריאלי ישיר בין רצועת עזה ליהודה ושומרון. מדינת ישראל הקטנה הפרידה בין שני רצועות השטח הללו ונדמה היה שריבונותה של ישראל בגבולות הישנים ההם הפכה כבר מזמן למרכז של הסכמה בינלאומית, עתה נראה שגם הנכס הזה מוטל בספק וישראל איבדה נכסים מדיניים בשל עמדות ישראליות לא מגובשות בהנהגה הישראלית.
קרוב לארבעים שנה נחשבה ישראל ככובשת ברצועת עזה. זה לא היה כיבוש, לטענתה של מדינת ישראל, אך ישראל הסכימה עם הטענה שדיני הכיבוש חלים על האוכלוסיה הערבית בעזה. עתה, לאחר שתם הכיבוש בעזה, קיימת סכנה מוחשית שהמתווה המדיני הנוכחי שבו נתונה ממשלת ישראל ישיב לישראל את מעמדה הישן ככובשת ובמקביל תיפגע ריבונותה של מדינת ישראל בעומק השטח שבתוך הקו הירוק.
בתוך הקלחת הפוליטית בישראל ומבלי שאזרחי ישראל שמו לב לכך נתנה ישראל את הסכמתה לפגיעה בשטחה של מדינת ישראל הריבונית. ישראל, בהסכם המעברים, הסכימה למעבר של אזרחים פלשתינים מעזה ליהודה ושומרון. ההסכמה של ישראל למעבר מסוג זה תגרום להמשך הקשר של רצועת עזה לתוככי ישראל במקום להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני מלחמת ששת הימים.
לפני שכבשה ישראל את עזה עשו את דרכם תושבי עזה ליהודה ושומרון דרך מצרים וירדן. הסכמתה של ישראל למעבר ישיר של תושבי עזה על חשבון שטחה הריבוני של ישראל תהפוך שוב את עזה לתלויה בישראל ואת ישראל שוב לבעלת חוב לאומי כלפי תושבי עזה וזאת למרות שתושבי ישראל כלל לא השמיעו את קולם ואף לא זכו לדעת על החוב שרשום מעתה על שמם.
אבל התיאבון של הקהילייה הבינלאומית רק גובר עם הסכמתה של מדינת ישראל להתפשר על ריבונותה בעומק השטח הריבוני הישראלי. עתה, העבירו האיחוד האירופי ולצידו הממשל האמריקני לישראל דרישה לאפשר מעזה מסלולים שונים ליעדים שונים ביהודה ושומרון.
ניתן להבין את דרישת הקהילייה הבינלאומית למעבר בין עזה לשומרון. ישראל כבר הסכימה להקמת מדינה אחת המשתרעת משני צידיו המנוגדים של הגבול הישראלי ומאיים על הרצף הטריטוריאלי הישראלי.
מרגע שפינתה ישראל את רצועת עזה, היא איבדה כל זיקה לטריטוריה הזו במובן הזה, שאין לישראל עוד כל חובה כלפי האוכלוסיה הזו ולא חלה על ישראל כל חובה על-פי המשפט הבינלאומי לספק מעבר קבוע בשיטחה לערביי עזה.
הכלל המקובל מהמשפט הבינלאומי ביחסים הבינלאומיים בין מדינות הוא, שהסכמה של מדינה למעבר של אזרחים שאינם אזרחיה טעונה הסכם של הדדיות. אם קיים הסכם הדדי בין עזה לישראל, הרי שהוא כולל ירי מתמיד של פצצות מעזה על ישראל בתמורה לזכויות של ערביי עזה למעבר בתוך שטח ישראל הריבונית. פרטי ההסכם הלא הדדי הזה ברורים כשבוחנים את היחסים בפועל בין ישראל לרצועה, יחסים ששימשו רקע להסכמתה של ישראל למעבר בתוך שטחה.
אך דברים אלו, הנכתבים כעת, אינם בבחינת חלב שנשפך. הסכמים גרועים הפוגעים באינטרס הלאומי של מדינה שנטלה על עצמה, ניתנים לביטול בהודעה ישראלית חד-צדדית. כל עוד לא יושם ההסכם והברזל עוד חם, יש טעם להכות בו. אם יהפוך הסכם המעברים החד-צדדי לעניין של קבע עלול להתברר הדבר כבכייה לדורות.
מדינות המאפשרות מעבר בתחומן נוהגות להתנות את המעבר בזכותן לסוגרו בכפוף לאינטרס הלאומי שלהן. במקרים רבים, מעבר בשיטחה של מדינה זרה גורר גם תשלום מס של העובר בה. האם תבטיח ישראל את זכותה לתנאים סבירים כמקובל מעצם היותה מדינה ריבונית? הזמן יגיד.
