יש להסב את שימת הלב, לטכניקת הונאה מסויימת, המשתמשת בסוגסטייה (השאה), הנפוצה בארץ, ובמידה מסויימת גם ברוסיה.
נעשה בה בישראל שימוש רב ביצירות תרבות, קולנוע ושירה. זאת כאשר מציגים איזה דבר חסר משמעות, אך בליווי טון דיבור מיסתורי והרה גורל (או בקולנוע - מוזיקה משונה או שתיקה) ונותנים לצופה/קורא להבין שמדובר כביכול במשהו עמוק מאד ומיסתורי מאד, או דבר הטעון במשמעות אדירה והרת גורל.
בקולנוע הישראלי למשל, שכיח הברז המטפטף, כאשר המצלמה נחה ארוכות ומתמקדת באמצע הסצינה בברז המטפטף באיטיות טיפה אחר טיפה. והצופה סובר, יש כאן משמעות עמוקה מאד, אינגמר ברגמן זה כלום לעומת הגאונות המקומית.
כך למשל גם בשירה. לדוגמה, ניתקלתי בשיר שהיה יכול להיות טוב, אילולי גלש הכותב לטכניקות ההונאה הסוגסטיבית המקובלות ברוסיה וגם בארץ:
כוונתי לכך שניתקלתי בשיר הזה בפסוק "לא אזכיר את השם" המופיע פעמיים משום מקום וניגמר בשום מקום. מהכתוב ברור שמדובר באדם כלשהו או אובייקט כלשהו שמסיבה עלומה אין להזכיר את שמו. ברור מההקשר שאין הכוונה כאן, במילה "השם" לקב"ה.
וואו, איזו משמעות עמוקה. כביר.
רק מה, למה לא להזכיר את השם, שמו של מי, ובמה המדובר בעצם? אפילו לא רמז אחד, וגם ההקשר לא מספק כל הבנה או רמז לגבי העניין.
אלא מאי? הדברים מהדהדים עמוקים באופן הנושא כביכול איזה סוד עמוק ומיסתורי.
אבל מהו? מהו?
כאילו כתבתי בשיר לפתע את הפסוק הסתום:
"אבל מוישל'ה לא" - כשמוישל'ה לא הופיע קודם ולא ברור מה עניינו, ומה "לא". ואין בשיר כל דבר היכול להאיר את עניין ה"לא". לא מופיע למשל שהאנשים הניזכרים בשיר הם "כן", ובכלל מיהו מוישל'ה, מה פתאום מוישל'ה ששמו לא ניזכר פרט לפסקה הזאת?
אבל בניגוד לפסוק הפרוזאי "אבל מוישל'ה לא" בשיר המסויים הזה הפסוק מופיע בהקשר שיח ומילים עמוסות כובד מיסתורי, ואף הפסוק הזה מצלצל מיסתורי וחגיגי.
אבל בכ"ז, מה פשרו ועניינו?
תשובה: רוסים וישראלים נוקטים תכופות בטכניקות הונאה סוגסטיביות כאשר הם נוקטים בביטוי עמום בטון מיסתורי, וכך מתווסף לדובר או לשיר משקל, שכן השומע חושב: יש כאן משהוא עמוק והרה גורל, ומתחיל להפיק בדמיונו כל מיני תאוריות. יוצא שבטכניקת סוגסטייה של הונאה זאת, משתף מוחו של השומע פעולה עם הבוזז, איש ההונאה, המשתמש בסוגסטייה להאדרת משקלו או משקל "יצירתו", או עבור לקיחת דברים במרמה ללא תמורה. והרי אין קל מלהפיק דברים סתומים כאלה, בטון מיסתורי ואפל משהו. אפשר להפיק 15 כאלה בדקה (הקורא מוזמן לבדוק את העניין עם סטופר).
בחורה רוסיה בשם לינה, פתחה את עיני בנושא, כשסיפרה כיצד מישהו בפגישה עיוורת, שלא היה אטרקטיבי משום בחינה וידע זאת היטב, במטרה לתת לה תחושה שיש בו משהו והוא קשור עם אנשים או כוחות גדולים, השתמש מספר פעמים במשפטי "רמז סתום ומיסתורי" מסוג זה. אבל היא לא שכבה עימו, אלא דווקא ברחה ממנו, שכן היא מכירה היטב שיטות אלה מרוסיה.
ישראלים באירופה למשל רומזים לבחורות ברמז עמום שהם קשורים עם "המוסד" על-ידי אמירות מסוג "המוסד, עבודה חשובה" או "במוסד לא אוהבים זאת" כאשר איזכור המוסד צץ לפתע משום מקום. וכאן הם קוטעים את המשפט. לעיתים תכופות השיטות הללו פועלות והבחורה המוקסמת והמתפעלת מפסקת רגליה. בארץ נעשה שימוש בטכניקות סוגסטייה (השאה) אלה בהרחבה, ולא רק ברוסיה.
בישראל מקובל גם להגיד, כאשר דוחים מישהו הפונה בבקשת תעסוקה שהוא ראוי לה על-פי כישוריו (אבל מעדיפים מישהו דל כשרון אך בעל קשרים) את המילים, לאחר הדחייה "כל טוב" בטון המצלצל כבעל משמעות רבה. והאיש חושב, "אוי זה באשמתי, ניתנה לי הזדמנות אך קלקלתי אותה במו ידי" ומניח לעניין. תכופות, במצבים של ניצול יתר ותמורה דלה על הכסף או ההשקעה, שוב נהוג לאמר מצד הבוזז "כל טוב" בטון עמוס משמעות, ושוב מאשים קורבן ההונאה את עצמו, מתקפד, ועקב כך אינו נוקט בצעדים כלשהם המתבקשים בעניין...
ואם נחזור לשירה, הרי שמשפטים סתומים כאלה אינם מופיעים בשירה האנגלית או האירופית ובשום שירה רצינית בעולם, והם יחודיים לארץ.
עבודה עברית, רבותי.
