הפוליטיקה של המשפט היא כמו תשמיש מיטה בתקופה הויקטוריאנית. מן הדברים שהכל יודעים עליהם ואיש אינו אומר אותם אפילו בלחש. כל מהלך בפוליטיקה של המשפט נעשה תוך התבוננות גבוה למעלה: הכל לשם שמיים. הפוליטיקה של המשפט - כפי שהכרנו אותה בעבר - היא האבקות סומו בהילוך איטי, היא ריקוד בלט של דובים.
על כללי הריקוד אמונים כל המשתתפים איש מהם לא יחרוג מן הכללים. מתווכחים בשקט, ללא אלימות, ללא יצר, תוך מתן כבוד לעמדה של האחר, תוך מתן כבוד לאחר. הכללים - כך רצינו לחשוב כל השנים - הם חלק מאופים הטוב של המשתתפים. יודעים לנצח ויודעים להפסיד, ותמיד יודעים לשחק רק לפי הכללים.
מה רבה ההפתעה, כשגילינו בשנים האחרונות טיפין טיפין, ובחודשים האחרונים במבול שוטף, שהכללים אינם עוד, ואולי לא היו הכללים מעולם. איש את רעהו חיים בלעו. מתברר שבמהלכים למינוי שופטים לבית המשפט העליון - כמו במהלכים שהיו על שינוי מבנה מערכת השיפוט (ועדת אור), כמו במהלכים למבנה חוקתי חדש (בית משפט לחוקה), כמו ברעיונות על שינוי שיטת מינוי השופטים - אין יותר כללים. אין דיבור מתון ואין כבוד לעמדה השניה. המאבק אגרסיבי, אישי וגלוי לחלוטין. כה גלוי וכה אישי עד שלעיתים הוא נראה עז יותר ויצרי יותר ממאבק בין פוליטיקאים מקצועיים (ששם, כידוע, הכל מותר).
במפתיע, בגזרת הפוליטיקאים בוועדה למינוי שופטים נשמר שקט יחסי. שרת המשפטים הפועלת עם השקפת עולם ועם אג'נדה ונושאת מכוח חוק באחריות הכוללת למערכת המשפט - נוהגת בזהירות בכבודם של המעורבים. את הפוליטיקאים האחרים בקושי שומעים. ואפילו הזיג-זג של ח"כ שוחט (מתפטר לא מתפטר) - עבר בשקט יחסי.
דווקא גזרת השופטים היא הגזרה הרועשת. הנשיא ברק יוצא חוצץ ("האג'נדה שלה לא ראויה"). שמועות מרושעות וחד-כיווניות מעופפות באוויר. שופטים בדימוס מציגים חוות דעת (סותרות) לפיהם השרה חייבת לכנס או שאסור לה לכנס (קצת מבלבל) את הוועדה למינוי שופטים - כשהמכנה המשותף של חוות הדעת היא התקפה תמוהה מאוד על הלגיטימיות של שרת המשפטים, ציפי ליבני (שהיא יו"ר הוועדה). שופטים מתערבים במועד הפרישה מהכנסת של ח"כ אברהם שוחט ובאפשרויות של מינוי מחליפו. נתאר לעצמנו את המהומה שהיתה מתרחשת אם חברי כנסת או שרת המשפטים היו מתערבים בזהות השופטים חברי הוועדה. (אגב, מה יעשה בג"צ אם תוגש עתירה נגד שוחט באשר להמשך כהונתו בכנסת לאחר שהודיע שהוא יוצא לעסקים ואף מונה לתפקיד עסקי פרטי?).
מדהים כמה רעש נשמע מהגזרה השקטה של המשפט. הדבר מדהים במיוחד כאשר משווים אותו למינוי שופטים בחמישים השנים האחרונות. לא שנעדרו מחלוקות ואפילו מחלוקות חריפות - אך בית המשפט העליון שמר על עצמו תמיד מחוץ לסערה. ועוד יותר מדהים על מה יוצא הרעש: על האפשרות שמקימת האגודה לזכויות האזרח, פרופסור לפילוסופיה של המשפט בעלת הכרה בינלאומית, מומחית למשפט חוקתי, תמונה לבית המשפט העליון.
רק לפני כמה ימים הודחה שופטת בית משפט שלום לאחר שסירבה לקבל את עצתו של נשיא בית המשפט העליון לפרוש מתפקידה. האירוע הקשה יותר אינו עצם ההדחה, אלא הסירוב לקבל "עצה" של נשיא בית המשפט העליון. במשך שנים היתה עצתו של נשיא בית המשפט העליון חזקה מחוק. הוא נתפס כבעל סמכות מוסרית ואתית, שמכבדים אותה מעבר לכל אינטרס אישי. והנה נפל דבר: שופטת מסרבת בקול ובמפורש ל"עצה" ואף נלחמת מלחמה גלויה בהליך ההדחה.
האם יש קשר - ישאל זה שאינו יודע לשאול - בין הרעש בגזרת השופטים לבין הפיחות במעמד?
הרי יבוא הרגע שלאחר המאבק. ימונה מי שימונה כאשר ימונה לבית המשפט העליון. ואז יתבונן הציבור ברקדנים הסחוטים והשרוטים, ויחשוב לעצמו איך קרה שמופע בלט הפך לקרב-רב, שבסופו שרועים הרקדנים עד האחרון על הבמה, וכולנו מנוצחים.
