אין ולא היתה לי מעולם הכרות אישית עם יוסי שריד. ראיתי אותו פעמיים בחיי, לפני שנים רבות, כאשר בא להרצות בנושאים שונים. הכרות דומה היתה לי באותן שנים עם חנן פורת, אשר פרש גם הוא לפני שנים מספר מפעילות ציבורית פוליטית. רשימה זו נכתבת לאחר התלבטות אישית ולאור חגיגות התקשורת, לרגל פרישת יוסי שריד מהחיים הפוליטיים.
בשנים 1975-1974 הייתי מדריך בתנועת הנוער העובד. השנה היתה סוערת מאוד, לאחר מלחמת יום הכיפורים. תנועת גוש אמונים ארגנה מחאות ענק ומבצעי התנחלות [בסיוע של שמעון פרס, שר הביטחון, למי שמתעקש לשכוח את העובדות]. חנן פורת היה ממנהיגיה הבולטים של תנועת ההתנחלות ומטבע הדברים הוזמן על-ידי להרצות בפני חניכי התנועה ועשה כן בכישרון רב.
ממפגש זה זכורות לי שתי חוויות - האחת, שחנן פורת, מבחינה אישית, נראה לי כאדם נחמד, שופע חום ולבבי ביחסו לזולת. החוויה השנייה, קשורה בדעותיו של חנן פורת. באותו מפגש הגבתי לדבריו של פורת בהרצאה שהתייחסו לתנועה הציונית והיותה חלק מתהליך הגאולה ואמרתי שהתנועה הציונית הינה תנועה שקמה על-רקע מציאות היסטורית מסוימת והתעוררות התנועות הלאומיות בעולם. פורת התבונן בי ואמר שהתעוררות התנועות הלאומיות בעולם לא התרחשה אלא כדי לעורר את התנועה הציונית ואת עם ישראל לשוב לארצו. לא הוספתי לשאול דבר ומאותו רגע הבנתי שבין תפיסתו של פורת לזו שלי לא ייתכן מפגש.
לאחר הרצאתו של פורת נשמעה הטענה כי יש "לאזן" הופעתו בפני החניכים בהופעת מרצה מהצד שכנגד. להרצאה הוזמן יוסי שריד, ח"כ צעיר ומבטיח ממפלגת העבודה, אשר חי באותה עת בקריית שמונה.
משום מה ייחד שריד את דבריו בהרצאה למצוקות הפריפריה ובמיוחד קריית שמונה ולא עסק כלל בסוגיות ההתנחלות הבוערות. גם הוא ניסח את דבריו באופן מרשים ומשכנע והסביר בפירוט מה צריך לקרות ולהיעשות בפריפריה. ממפגש זה זכורה לי חוויה אחת. שאלתי את שריד מדוע לא ייתכן לפתוח אוניברסיטה בגליל על-מנת שסטודנטים יוכלו ללמוד בקריית שמונה. לא הייתי זוכר שאלה זאת, לאחר כמעט 30 שנה, אלמלא נחרת בי מבטו הצורב של שריד, שהחליט, לאור השאלה, כי אני בוודאי אוויל מושלם. הוא ענה באופן לקוני כי הרעיון להקים אוניברסיטה בקריית שמונה הוא איוולת גמורה.
בינתיים דווקא צמחו המכללות האקדמיות בכל חלקי הארץ, אבל לא בזה העניין. יוסי שריד היה פוליטיקאי מהמחנה אליו השתייכתי מבחינה רעיונית ומבחינת ההזדהות האישית. המפגש האישי איתו יצר ניכור מיידי.
במשך 30 שנה בהן עקבתי אחר יוסי שריד היו לי הזדמנויות חוזרות לשחזר את החוויה האישית-החד פעמית, על-ידי התבוננות ביחסו שופע הבוז של שריד לעמיתיו. מאחר ויוסי שריד הפרטי אינו מוכר לי כלל, יכולתי לקבוע את יחסי כלפיו אך ורק לאור דמותו הציבורית.
בשנת 1999, לאחר ניצחון ברק בבחירות, עמד שריד להתמנות לשר החינוך. הקשבתי לדיווח בנושא זה באחת מתוכניות הבוקר ברדיו, אגב נסיעה במכוניתי. מנחה התוכנית מסר שחנן פורת הביע התנגדות למינוי וכך התקיים ראיון טלפוני עם חנן פורת על נושא זה. להפתעתי לא נדרש פורת בכלל להבדלים האידיאולוגיים העמוקים בינו לבין שריד וכלל לא נגע בהשקפת העולם של שריד.
שריד, אמר חנן פורת, אינו ראוי להיות שר חינוך כי הוא "אדם המתכבד בקלונם של אחרים". ביטוי נכון, צורב, מסוג שלא ניתן לשכוח.
היום, לאחר פרישת שריד מהחיים הפוליטיים, בעת שכלי התקשורת מלאו בשבחיו [עם התקשורת שריד תמיד שמר על יחסים טובים] וכמה דמויות המכירות אותו בוודאי טוב ממני מלמדות זכות על אופיו הרחום ועל נכונותו האינסופית לסייע לכל אדם, אפילו הוא אוויל בעיניו, אני איני יכול למחול לאיש הנורא הזה את דרכו בפוליטיקה הישראלית. בוודאי לא שריד הוא האחראי לחולשתה הבסיסית של תנועת העבודה אבל אין לי ספק שהוא וחסידיו תרמו לתהליך זה תרומה גדולה על-ידי הטון המתנשא בו נקטו כלפי בני שיחם.
החברה הישראלית הינה חברה סובלנית הרבה יותר ממה שמיוחס לה, או שיש בה יסוד מזוכיסטי, אם עלה בידה לשאת את יוסי שריד שנים רבות כל כך.
