אדגים את הדבר הזה מתוך ההיסטוריה האנגלית: בתחילת דרכו, הפרלמנט האנגלי לא חוקק חוקים אלא פעל כמעין-בית-משפט, ובתפקיד זה הוא הודיע למלך מהו החוק. היה זה תפקיד מעין שיפוטי בלבד. כפי שבית משפט רגיל מגלה לצורך פעולתו השיפוטית מהם החוקים, כך עשה הפרלמנט, אלא שהוא עשה כן בהיקף רחב יותר, לא בהתייחס למקרה פרטי מסוים. זה נבע מן ההשקפה - הדתית - שהחוק מקורו אלוהי. לכן, המלך רק רשאי לפרש ולדייק את החוק האלוהי והוא יעשה כן בהתאם להמלצת המועצה שלידו.
1 מרגע שהפרלמנט הבריטי החל לקבל חוקים לא כהצהרה על דבר קיים, אלא כיצירה חדשה, החלה באנגליה התקופה החילונית. התקופה החילונית, באור זה, היא התקופה שהאדם - במקרה זה הפרלמנט - החל לקבוע בכוחו הוא, לא כפרשן, חוקים. הוא הקובע, לא האל.
התקופה החילונית, לפי זה, היא התקופה שבה הסיר האדם את האל מכס השלטון והתיישב על הכסא השלטוני בעצמו.
הדבר המייחד ומבדיל מוסר דתי ממוסר חילוני הוא בהיות המוסר הדתי נובע ממקור אלוהי. מוסר כזה, מטבע היחס בין האל לאדם, בנוי על חובות. על כן, ברגע שהאדם עצמו קובע את הדברים, הוא מתחיל לקבוע את זכויותיו שלו. האל אינו צריך לזכויות. האדם צריך להן. לכן, ההבדל הבסיסי השני בין מוסר אלוהי ומוסר חילוני - מלבד השאלה מי קובע את הכללים, מי יושב על כס השלטון, הוא בכך שהמוסר החילוני בנוי על זכויות כדבר ראשון, זכויות הן הדבר המרכזי, לא החובות.
הבדל בסיסי שלישי בין מוסר דתי למוסר חילוני הוא בכך שהזכויות שהאדם החל לקבוע לעצמו, כפי ה- מגנה קרטה - החלו לטפל גם בזכויות שלטוניות, בצד הזכויות והחירויות של הפרט. הזכויות השלטוניות הפכו עד מהרה לזכויות קיבוציות, ל-דמוקרטיה.
במסגרת המוסר האלוהי אין זכויות, אלא חובות, והחובות - כמובן מיטיבות עם אנשים רבים, אך הטבה זו אינה זכות. דבר זה נכון בהינדואיזם, בודהיזם, השיטה של קונפוציוס שאינה דת אך יונקת את עקרונותיה מהדת העממית הסינית, מפולחן האבות. כן הדבר בשינטו, ביהדות, בנצרות ובאיסלאם. המוסר האלוהי, מקורו 'מלמעלה'. הוא קובע לאדם כיצד ינהג. הוא בנוי בצורה הירארכית, בצורת כללים המוטלים מלמעלה על האדם הנמצא למטה, הוא מגיע מהאל. האדם אינו עליון.
הוא כפוף לישות עליונה וחזקה ממנו. גם רוחות האבות בסין מצויות בדרך כלל לא בארץ אלא 'בשמיים'. ישות זו מטילה על האדם את המוסר כחובה. לכן, ברור שהמוסר הדתי בנוי על החובה, לא על הזכות.
שיטת משפט שבה האדם יוצר את הכללים, הוא ולא האל, היא שיטה שבה מופיעות במקום מרכזי זכויות. מי שקובע את המשפט ומחיל אותו על האדם - הוא אדם. האדם הוא הדבר העליון. אין עליון ממנו. האדם קובע את כללי המשפט והחוק למען תועלתו הוא. בהיות כל בני האדם עליונים, הם אף שווים. בזה הגענו ליסוד הרביעי שכרוך במוסר החילוני - היסוד של השוויונות.
בהיותם שווים יש לבני האדם זכויות. מכאן - שיטת המוסר הבנויה על האדם - השיטה החילונית - השיטה של הזכויות. כניגוד לשיטה החילונית, כאשר נקבע בתורה כי עבד עברי יצא לחופשי בשנת השמיטה, זוהי חובתו של האדון להוציא את עבדו לחופשי. זכותו של העבד לצאת לחופשי היא אך ורק פועל יוצא מן החובה המוטלת על האדון. התורה אף מצווה על בני ישראל לאהוב את הגר ולהתייחס אליו כשווה מבחינת המשפט - אין התורה פונה לעבדים ולגֵרים. הוא הדין ביתום ובאלמנה שהתורה מצווה לנהוג בהם במידת החסד. העבד, הגר, היתום, האלמנה - כל אלה אינם בעלי זכויות. אנו מצווים - כחובה - לנהוג בהם בחסד, בשוויון, באהבה. זוהי חובה של מי שמתייחס לחלש. אין זו זכותו של החלש.
בשיטת קונפוציוס מצווה האדון לנהוג במשרתו בסלחנות שעה שהמשרת סרח. למשרת אין זכות שינהגו בו בסלחנות. זו חובתו של האדון. המשרת מצווה לשמוע לקול האדון. גם לאדון אין זכויות, וההישמעות של המשרת הנשמע לו היא חובה - חובתו של המשרת.
לא רק בנושא שבו מדברות המצוות האלוהיות ביחיד מדובר בחובות ולא בזכויות. לעתים, גם כשמדובר בכלל, לא ביחיד, אנו פוגשים ביחס של הטלת חובה קיבוצית, אחריות קיבוצית, ערבות הדדית, כמודגש בשיטה ההינדית וכמובן - ביהדות. לכן, לעולם בשטח האישי ולעתים אף בשטח הציבורי, שיטת המוסר המקושרת באלוהות מטילה חובות, ובעיקרה - אינה מקנה זכויות.
בימינו יש המבקשים להוכיח כי היהדות מקנה והקנתה תמיד זכויות.
רצון זה מובן כשהוא בא מצד יהודי שומר מצוות החי בסביבה מערבית מודרנית שבה חירויות וזכויות הפרט נחשבות כדבר הנעלה מכל. חולשת עליו דעתו והוא מבקש להגן על שמה הטוב של היהדות ולהוכיח שגם ביהדות יש זכויות וחירויות. השתדלותו זו מכוונת לקידוש השם בעיני הגויים.
המטרה יפה, אך מי שעושה כן מתכחש לעקרונות דת אלוהיו, והוא אף מוותר על היופי הפנימי שביהדות כפי שייראה בהמשך ההרצאה. הוא מתכחש לדת אלוהיו בכך שהוא הולך שבי אחר העקרון שבשמו הורד האל מכס המלכות ונוקט בעקרונות הנובעים מן המהפכה החילונית הזו. אקט זה של התיישבותו של האדם בכסא הגבוה מכל - נראה כאלילות מודרנית. האליל אינו עשוי עץ ואבן, אינו כוח מכוחות הטבע, אף רוח האב איננו, וגם אינו טוטם. האליל הוא האדם עצמו.
עמנואל קנט ביקש לפאר את האדם ולאפשר לנו להישמע למצוות אנושיות - במקום למצוות האל - ולקבל כי מצוות הבאות מאת אדם אינן עניין סובייקטיבי, אף כי הן ניתנות על ידי אדם, שהוא עצמו סובייקט. הוא שכנע את קוראיו להישמע לתבונה המעשית הטהורה של האדם, שהיא - לדבריו - דבר שאינו נגוע בסובייקטיביות. כדי לא להיות נגוע בסובייקטיביות הוא אסר על מקבלי תורתו המוסרית-פילוסופית לערב רגשות בקביעת כללי ההתנהגות המוסרית. אמנם, בתחילת הדרך תורתו של קנט לא גרפה אחריה מאמינים רבים, אך משבאה, זמן קצר לאחר מכן, תורתו של דרווין שהוכיחה כי סיפור הבריאה בששה ימים אינו נכון וכי האדם מוצאו מן הקוף - חלה פריצת הדרך הגדולה לתורתו של עמנואל קנט. העובדה שכיום סבורים רבים כי תורת דרווין נכשלה אינה עומדת למכשול בפני מי שהורידו את האל מכס השלטון. מעשה ההפיכה הזה נעשה, הוא עובדה קיימת. שום ממצא מדעי אינו צפוי להפוך את העובדה הפוליטית הזו ולבטלה.
מן האלילות של האדם, של עליונות האדם, יצאה, כאמור, השוויונות.
היא מקושרת לתועלתנות ולסיסמה 'מגיע לי' הנוצצת בחיצוניותה, ורקובה מבפנים. רעיון השוויונות הוא רעיון שאינו ניתן ליישום, יש בו צביעות רבה. מעולם לא הייתה שוויונות בחיי החברה האנושית ולעולם לא תהיה. זו סיסמה ריקה. בניגוד לסיסמה זו, החובה של 'ואהבת לרעך כמוך' אף כי גם היא אינה ישימה, יש בה הטלת חובה, לא הקניית זכות, אך חשוב יותר - יש בה אקט חינוכי.
מצווה זו יש בה פחות יָמרה מאשר בשוויונות, ויותר אמת, באשר היא פונה למי שאמור לתת, לא למי שאמור לדרוש שיתנו לו. האהבה שלי לרעי אינה מביאה בהכרח לשוויונות בין שנינו, ולכן היא ניתנת יותר להגשמה, ולפחות להתקרבות לקראת הדבר. מדובר ביחס חיובי בין אדם לרעהו, יחס של צדק. יחס של צדק הוא עניין של מחויבות והליכה לקראת. מדובר בפנימיותו של האדם יותר מאשר במעשה החיצוני. מדובר בהתכוונות. עצם ההתכוונות מעלה את הספירה הרוחנית של המתכוון לדרגה - שביהדות אנו קוראים לה התקרבות לה'.
השוויונות, לעומת זאת, היא תוצאה הכרחית של הושבת האדם על הכסא הגבוה ביותר. ישיבה על כסא זה הביאה לשחיתות המידות ולסיסמאות נבובות. היא ביטלה את חינוכו הטוב של האדם, ועל חינוך זה באתי לדבר פה.
