בספרו של גבריאל גרסיה מארקס, מאה שנים של בדידות, מתואר מרד עקוב מדם, שהסתיים בכך שנשיא הרפובליקה ניאות להעניק גמלאות ללוחמים הוותיקים. המורדים הניחו את נשקם.
אלא שאז הסתבר כי הנשיא היתל בהם. לוחם שבא לממש את זכויותיו חויב לעבור ועדה מיוחדת שבדקה לפני ולפנים, בדקדקנות יתר, את תיקו.
"זו התנקשות בזכויות", זעק מנהיג המורדים כשהבין כי סידרו אותו. "הלוחמים ימותו מזיקנה בצפייה לדואר", המשיך ואיים להכריז שוב מלחמה עד מוות.
כך גם חברות הביטוח בישראל. הנה מחלוקת שהן מרבות לעורר באחרונה בבתי המשפט. מחלוקת שמאפשרת להן להפוך את בית המשפט לגוף מטעמן, הנאלץ לבדוק שוב ושוב, בדקדקנות שאין למעלה ממנה, את תיקו של המבוטח, עד שזכויותיו, וזכויות רבים אחרים שאין להם כוחות להילחם עם חברות הביטוח, מתמסמסות.
כוונתנו לטענה שחברות הביטוח מרבות להטיח במבוטחיהן: באשמתכם נגרם מקרה הביטוח. זאת למרות שכל חתם ואקטואר בחברת ביטוח יאמר לך ביושר כי בחישוב הפרמיות שחברתו גובה מהמבוטח הוא לוקח בחשבון גם את הסיכון שמקרה הביטוח יקרה כתוצאה מרשלנות ואפילו כתוצאה מרשלנות רבתי של המבוטח. המבוטח משלם פרמיות יקרות כדי לבטח את עצמו ואת יקיריו גם מפני מעשי טיפשות של עצמו.
אולם שופטי ישראל מתקשים לנתק את עצמם מהשיפוט המוסרי של המבוטח העומד בפניהם. בספרו "שיקול דעת שיפוטי", מזכיר נשיא בית המשפט העליון שלנו את ההמלצה שהעלה אחד מגדולי השופטים, השופט פרנק, כי כל שופט, במיוחד שופטי הערכאה הראשונה, יעברו פסיכואנליזה. "זו אינה הצעתי", ממהר הנשיא ברק להבהיר.
וכך התפתחה לה בין חלק משופטי הערכאות הראשונות שלנו מחלוקת מיותרת שמייצרת עבודה: חלק סבור שאשמתו של המבוטח שוללת ממנו את תגמולי הביטוח. חלק אחר סבור כי רק רשלנות רבה של המבוטח שוללת את תגמולי הביטוח.
מחלוקת זו מיותרת, במיוחד נוכח העובדה ששופטת בית המשפט העליון, מרים נאור, כבר הכריעה בפרשת רוזנצוויג כי רק כאשר המבוטח גורם למקרה הביטוח במתכוון, כדי לזכות בתגמולי הביטוח, אז ורק אז נשללות ממנו זכויותיו. כך גם קובע מפורשות סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח. כתוב בחוק.
אבל חברות הביטוח מנצלות את סדק המחלוקת המיותרת.
כך היה במקרה של דני כהן, איש מכירות בחנות מחסני חשמל.
באחד הימים הגיע כהן לעבודתו והניח את תיקו, כשמפתחות רכבו בפנים, בחדר מערכות השמע עליו הוא מופקד.
בסוף יום העבודה, הבחין כהן כי רכבו נגנב באמצעות המפתחות שהיו בתיק. חברת הביטוח שומרה דחתה את התביעה.
התיק הובא בפני השופטת חנה פלינר, מבית משפט השלום בתל אביב.
השופטת פלינר שייכת לשופטים הסבורים כי אשמה סתם לא שוללת מהמבוטח את זכויותיו, אך רשלנות רבתי כן.
אם כן, סברה שומרה, מדוע לא לטעון בפני השופטת פלינר כי המבוטח התרשל התרשלות רבתי? העובדה כי היא גבתה פרמיות גם עבור מצב שכזה, לא הטרידה אותה במיוחד.
והשופטת פלינר, כשופטת מקצועית, חייבת כעת לנהל משפט כהלכתו. לברר את הפן העובדתי ואת הפן המשפטי של העניין. לשמוע עדויות, לקרוא סיכומים. המערכת טוחנת, אפילו מחלוקות מיותרות.
לאחר שמיעת העדויות, ניתוח המסמכים והתמונות הגיעה השופטת למסקנה כי "החדר עליו היה מופקד כהן הינו חדר קטן הנמצא בירכתי החנות, ואינו הומה אדם. התרשמתי כי לכהן היה קשר עין עם התיק במשך רב שעות עבודתו. כי התיק נדרש לכהן לצרכי עבודתו". לכן, פוסקת השופטת, השארת התיק על גבי הרמקול בתוך החדר הראשי בירכתי החנות אינה מהווה התרשלות רבתי.
אכן, מודה השופטת, ייתכן שיש בהתנהגות כהן רשלנות. אולם אני לא בין השופטים הסבורים כי רשלנות שוללת את זכויות המבוטח, מעידה השופטת על עצמה.
"בעניין זה יש לזכור כי הבסיס להתקשרותם של מבוטחים לביטוח מקיף של רכב הוא במידה רבה רצונו של המבוטח לדאוג לכיסוי ביטוח גם בשל רשלנות המבוטח. פתיחת פתח לגריעת הכיסוי הביטוחי המלא ממבוטח בשל רשלנות, תוביל לטענות מטענות שונות מצד חברות הביטוח, דוגמא שאם מבוטח נהג ברכבו מעל המהירות המותרת ואירעה תאונה, אזי יש להפחית את תגמולי הביטוח בהתאם. הוא הדין לעניין נהיגה במצב של עייפות, שיכרות וכו'. אין ספור מצבים שלא בא זכרם בסייגים לפוליסה".
בסופו של דיון, אם כן, חייבה השופטת פלינר את חברת שומרה לשלם לכהן את מלוא תגמולי הביטוח.
את השאלה אם מוצדק בכלל לאפשר מחלוקת שכזו, מחלוקת המצריכה כמעט בכל תביעת ביטוח דיון ארוך ומתיש, אנו מותירים בידיכם הקוראים.
לא זו אף זו: מי מכם שיבוא ויצליח לשרטט גבול ברור בין רשלנות סתם לבין רשלנות רבתי, מובטח לו פרס ההבחנה המכרעת.
