באסון המטוס של מנצ'סטר יונייטד בפברואר 1958 במינכן, הוא היה הניצול העיתונאי היחידי. ששת חבריו ניספו. בשבוע שעבר הלך לעולמו, שבע אירועים ועיטורים, פרנק טיילור, עיתונאי בריטי ולוחם גדול למען עיתונות הספורט בעולם.
במשחקי האוניברסיאדה שהתקיימו במוסקווה בשנת 1973, נאסר על עיתונאים מישראל להיכנס לתחומי בריה"מ. מלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967, גרמה לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. אלה מבין העיתונאים מישראל שבכל זאת ניסו להגיע למוסקווה באמצעים עוקפים, כמו טיסה לציריך או לפרנקפורט, בניסיון להשיג שם אשרת כניסה לבריה"מ, עלו בתוהו. ה"נייט" הסובייטי היה מוחלט. כל מה שהופיע בעיתוני ישראל על המשחקים, נשאב ממקורות פרטיים, בין השאר על-ידי ספורטאים מישראל שהיו חברים במשלחת.
כמה חודשים מאוחר יותר, במרס 1974, נבחרתי להיות אחד משני נציגי תא עיתוני הספורט של ישראל, בקונגרס היובל של ההתאחדות הבינלאומית שהתקיים במאלאגה. אורחי הכבוד של הקונגרס שהיה עשיר מאוד באירועים, חברתיים בעיקר, היו נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האירי לורד קילאנין, וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי הבראזילאי ז'ואו האבלנז', בעבר נשיא ההתאחדות הבינלאומית בכדורגל - פיפ"א.
חיכיתי בסבלנות רבה עד לסעיף האחרון בסדר היום של הקונגרס החגיגי ("שונות"), ביקשתי את רשות הדיבור ומחיתי על גישתה של בריה"מ שמנעה כניסת עיתונאים מישראל למשחקי הסטודנטים. המחאה עשתה את שלה (לא לפני שהצטרפו אליה כמה עשרות נציגים ממדינות שונות) וב-5 ביוני 1974, בדיוק ביום שבו מלאו 7 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים, נחתתי בנמל התעופה "שארמאטייבו" במוסקווה. למיטב ידיעתי - הייתי עיתונאי הספורט הראשון מישראל שביקר במוסקווה באותן "שנים קרות."
שניים עמדו מאחורי הזמנתי המפתיעה לבריה"מ. האחד היה מזכיר איגוד עיתונאי הספורט הבינלאומי, הודי חביב ומאיר פנים בשם בובי נאידו, שמקום מושבו היה באנגליה (הלך לעולמו לפני שמונה שנים). השני שהטיל את כובד משקלו היה נשיא איגוד עיתונאי הספורט פרנק טיילור, אדם ידוע מאוד ברחבי בריטניה ובעל טור קבוע ביומון הפופולרי "דיילי מירור." בהיעדר יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבריה"מ, יעצה לי דיפלומטית מהשגרירות הפינית בתל אביב (שייצגה את האינטרסים של בריה"מ) לטוס ללונדון, בתקווה ששם תחכה לי האשרה, מה שאכן קרה.
באפריל השנה, בקונגרס של האיגוד הבינלאומי באתונה, שאלתי לשלומו של טיילור שנעדר מהדיונים. נאמר לי שאינו בקו הבריאות. בשבוע שעבר קיבלתי אי.מייל. שכותרתו: "מסר עצוב. פרנק טיילור איננו."
מי היה פרנק טיילור?
הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו בשנת 1937 ומסלול קידומו היה מרשים, לא לפני ששירת בחיל האוויר המלכותי בשנות מלחמת העולם השנייה. מתפקיד כתב של "ניוז כרוניקל" במנצ'סטר, עבר להיות בעל טור ב"דיילי הראלד" ולאחר מכן ב"דיילי מירור", שם עבד עד לשנת 1985 שבה פרש לגימלאות.
אך יותר מכל ייזכר פרנק טיילור בגין התרסקות המטוס של מנצ'סטר יונייטד שלא הצליח להתרומם מנמל התעופה מינכן (6 בפברואר 1958) ורבים מבין כדורגלני קבוצת החלום הבריטית מצאו שם את מותם. גם שישה מבין שבעת העיתונאים שנילוו לקבוצה נהרגו. פרנק טיילור היה הניצול העיתונאי היחיד, כמו רבים אחרים, הוא נפצע אנושות ואת תוצאותיה נשא עד ליומו האחרון.
הוא כתב שמונה ספרים, כשהמעניינים ביותר הם אלה שבהם כתב את סיפורה של מנצ'סטר יונייטד ("היום שבו קבוצה מתה", "מאט (באזבי), יונייטד ואני"). ספרים אחרים - היסטוריה של משחק הכדורגל ו"סיפורה של נאדיה קומנצ'י."
עוטר בידי מלכת בריטניה (1978) באות מסדר האימפריה הבריטית (.E.B.O) בגלל "שירותים טובים לספורט ולעיתונות הספורט". שנה קודם לכן שכה טיילור לקבל מידי המלכה את מדליית חגיגות הכסף, במלאת 25 שנים להכתרתה.
פרנק טיילור, שנולד בדצמבר 1920 ("נולדתי בשנה אולימפית וסיקרתי את כל המשחקים מטוקיו 64' עד ברצלונה 92'", נהג לומר) שירת את הספורט ועיתונות הספורט מכל זווית אפשרית. הוא עשה זאת עד ליום מותו בשבוע שעבר, בגיל 81.
עיתונות הספורט בישראל איבדה ידיד וחבר אמיתי.
