מאז 1967, עם תחילת הכיבוש הישראלי בשטחים, מתקיימת זיקה הדדית בין המציאות הפוליטית הפלשתינית לזו הישאלית. זיקה זו הולכת ומעמיקה עם השנים, עד שלא ניתן עוד להתייחס למציאות הפוליטית בחברות אלה מבלי לקחת בחשבון את ההשפעות ההדדיות של העימות ביניהן.
מעולם לא היתה תקופה בה היתה הזיקה ההדדית הזו אינטנסיבית כל כך והשלכותיה גלויות כל כך, כמו בחודשים האחרונים. זוהי התוצאה של דחיית הבחירות הפלשתיניות לינואר 2006 והקדמת הבחירות הישראליות לסוף מרס 2006. אירועים אלה הביאו את השפעות הגומלין שבין הפוליטיקה הפלשתינית והישראלית לשיא חדש. לכל אחת משתי מערכות הבחירות האלה תהיינה השלכות על המערכת הפוליטית של החברה האחרת.
תוצאות הבחירות הפלשתיניות אמורות לחולל שינוי משמעותי ומוחשי בטיבה ובטבעה של המערכת הפוליטית הפלשתינית ובאופן תפקודה. הבחירות הקרובות לפרלמנט - ולא הבחירות לנשיאות, בהן זכה מחמוד עבאס - הן המפתח לאותה טרנספורמציה דמוקרטית לה זקוקה המערכת הפוליטית הפלשתינית ה"פטריארכלית". מקור הלגיטימציה הפוליטית הפנימית של מערכת זו היה נעוץ במנהיגותו הכריזמטית של יאסר ערפאת המנוח.
שליטתו המוחלטת של אדם אחד הביאה להעדר מוחלט של הפרדת רשויות, למרגינליזציה מתמשכת של תפקידי המוסדות ולהגבלת האפקטיביות הפוליטית שלהם. מצב דברים זה הביא גם לצמצום ניכר של ההשתתפות בתהליכי קבלת ההחלטות. כל הסמכויות היו נתונות בידיו של ערפאת, מכלול ההיבטים של התהליך הפוליטי הפלשתיני היו מרוכזים בידיו, והוא תמרן בהם כאוות נפשו. ערפאת המנוח היה התגלמות המערכת הפוליטית הפלשתינית; לא התקבלה החלטה כלשהי ללא ידיעתו ודבר לא יצא אל הפועל ללא הוראה ממנו. הוא שלט שלטון בלתי מוגבל.
לפיכך, במטרה להגיע להסכם פוליטי רצוי ומקובל על ישראל, התמקדו מאמצי ישראל ומאמצי הגורמים הבינלאומיים - עד לכינוס ועידת קמפ דיוויד בקיץ 2000 - בניסיונות לרצות את ערפאת באופן אישי. כאשר הפסגה נכשלה, וכל עוד ערפאת המשיך לאחוז במושכות השלטון, לא התקיימה מערכת פוליטית פלשתינית שניתן היה לפעול מולה.
השינוי התחיל עם מותו של ערפאת. אולם בחירתו של מחמוד עבאס, בעל האישיות המאופקת וכישורים שונים מאלו של ערפאת, לא היה בה די כדי לחולל מהפך דמוקרטי או תזוזה לכיוון של הסדר פוליטי. ראשית צריך היה לדאוג לחיזוק הלגיטימציה של השלטון. מטרת הבחירות למועצה המחוקקת היא להעתיק את בסיס הלגיטימציה מן היסודות הפרסונליים, שהתמקדו בערפאת - המהפכני, ההסטורי והכריזמטי - לרמה החוקית והמוסדית הדרושה להעצמתו של עבאס.
ואולם, משהכריז עבאס על רצונו לקיים בחירות פרלמנטריות, התרחשו שני אירועים חשובים ובלתי צפויים:
הפלגים הפלשתינים האופוזיציוניים, בראש ובראשונה החמאס, הצהירו על כוונתם להתמודד בבחירות; וניצני השינוי הבלתי נמנע החלו להופיע בתנועת הפתח, מה שבא לידי ביטוי בתזוזה של המנהיגות הפרלמנטרית לעבר הדור הצעיר יותר.
תוצאתם של שני האירועים המפתיעים הללו תהיה שינוי רדיקלי של המערכת הפוליטית, שינוי אופן תפקודה וגישותיה הפוליטיות. המערכת תהפוך ממוסדת יותר והנשיא לא ישמש בה עוד כציר מרכזי. תחת זאת, הציר המרכזי יהיה המועצה המחוקקת, שתפעל בהתאם לעקרונות פרלמנטריים ותכיל בתוכה אופוזיציה חזקה.
טרנספורמציה דמוקרטית זו תוביל ליציבות פנימית גדולה יותר של המערכת הפוליטית הפלשתינית. אולם באותה העת, המועצה המחוקקת תהיה מחמירה יותר ביחסה אל התהליך המדיני ונכונה יותר למתוח בקורת על תהליך המשא-ומתן. כתוצאה מכך, לא יחתם כל הסדר פוליטי שאינו הוגן מבחינת הזכויות הפלשתיניות.
במקביל, בצד הישראלי, התפטרותו של ראש הממשלה שרון ממפלגת הליכוד והקמת תנועתו החדשה, "קדימה", ניערו את המערכת הפוליטית הישראלית. הפופולריות הנוכחית של שרון נובעת מהעובדה שאנשים רבים מאמינים כי הוא הפוליטיקאי שמסוגל להתמודד עם הנושא הביטחוני על הצד הטוב ביותר ולהגיע להסדר פוליטי שיבטיח את מירב ההישגים לישראל. קרוב לוודאי כי מרבית הציבור הישראלי יעריך את התוצאות הצפויות של הבחירות הפלשתיניות כקיצוניות וכבלתי רצויות מבחינתה של ישראל, במיוחד עם הכללת החמאס וצעירי הפתח במועצה המחוקקת.
מצב עניינים זה, בנוסף לכל אותם אישים שעזבו את מפלגותיהם וחברו ל"קדימה", כדוגמת ראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס, יובילו ככל הנראה לנצחונו של שרון בבחירות הקרובות. ניצחון זה ישחרר את שרון מחישוקם גורמים ימניים קיצוניים, אשר השפעתם תצומצם במערכת הפוליטית הישראלית החדשה. הדבר יתן בידיו של שרון מנדט גורף לנוע קדימה על-מנת להגשים את החזון שלו ושל פרס, "חזון" שמשמעותו השגת הסדר עם הפלשתינים שלא ירגיז את העולם, ובייחוד לא את ארצות הברית.
יש להדגיש, עם זאת, שהטרנספורמציה במערכת הפוליטית הישראלית איננה מבוססת - כפי שסבורים רבים - על תזוזה של שרון מהימין למרכז, אלא על תזוזה של המרכז הישראלי לעבר שרון, שמקומו האמיתי עודו במחנה הימין הישראלי.
שרון הכריז זה מכבר על נכונותו לקבל את החזון של הנשיא בוש, לפיו ההסדר יתבסס על העיקרון של שתי מדינות, ומכאן משתמע כי הוא איננו מתנגד עוד להקמת "מדינה" פלשתינית. אולם שרון כבר שרטט בשטח, באופן חד-צדדי, את גבולותיה של המדינה הפלשתינית. הוא עשה כך בהתאם לתנאים הישראלים, הכוללים את 14 ההסתייגויות של ממשלתו הקודמת ל"מפת הדרכים", הנתמכת על-ידי הקהילייה הבינלאומית.
משמעות הדבר היא ששרון מבקש לתת לפלשתינים "מדינת שאריות", ללא עצמאות מלאה וריבונות שלמה, "מדינה" המוקמת על אותן שאריות שטח שישראל אינה יכולה לספח בשל ריכוזים של אוכלוסיה פלשתינית צפופה. סיפוחם של אזורים אלה יוביל, מנקודת המבט היהודית, להפרת האיזון הדמוגרפי, ובסופו של יום יהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית. זאת הסיבה בשלה ביצע שרון את הנסיגה החד-צדדית מעזה, בעודו ממשיך בבניית ההתנחלויות בגדה המערבית, ממשיך לבודד את ירושלים מסביבתה ומשלים את בניית חומת ההפרדה; בעשותו כן, הוא יוצר קנטונים קטנים לתוכם הוא מעוניין לדחוס את הפלשתינים ולצמצם את מרחב המחיה שלהם לשטח קטן ככל הניתן, בנקודות גיאוגרפיות מפוזרות ומבודדות; שרון מתכוון להמשיך להחזיק בבקעת הירדן כאזור ביטחון מבודד, תחת שליטה ישראלית.
אלה הם מאפייני ההסדר, אותו מבקש שרון לכפות על הפלשתינים באמצעות יצירת עובדות בשטח. תוכנית זאת תהווה את התשתית למצעו הפוליטי לאחר הבחירות.
מה, אם כן, תהיינה התוצאות הפוליטיות של הבחירות? האם יהיה בהן ניצוץ של תקווה לקראת פריצת דרך אפשרית? או שמא יובילו למבוי סתום נוסף ויסתמו את הגולל על הסדר מוסכם בין הצדדים, לטובת הסדר פוליטי כפוי?
במקום ליצור תקווה לפריצת דרך, חוששני כי תוצאות הבחירות הפלשתיניות והישראליות יובילו להתנגשות. שרון ימשיך לכפות עובדות בשטח, תוך התעלמות מהעמדות הפלשתיניות. תוצאות הבחירות הפלשתיניות יובילו גם הן לאישור מחדש של העמדה הפלשתינית, הדוחה "מדינת שאריות". קרוב לוודאי כי תוצאות הבחירות בשני הצדדים יגבירו את הסיכויים לחידוש העימות: בחירות אלה יכשירו את הקרקע לקראת אינתיפאדה שלישית, היא "אינתיפאדת האביב".