בחמש קם אדם ומאזין לחדשות ומוצא שהחזירו אותו שש שנים לאחור. בשנת 1999 חלפו שיירות ענק של משאיות עמוסות חמרי נפץ וחבלה, מלווים באוטובוסים עמוסי מחבלים בין מחסום קרני לחברון בגבוי וליווי משטרת ישראל, ולעתים גם ללא ליווי.
השיירות הללו התנהלו להן לאיטן במעלה כביש 31 וכל הצופה בהן ידע מה משמעותן. בעיניים כלות ראינו את הרצח, ההשמדה, רסק האיברים והמשפחות השבורות, הילדות המוטלות לפתח הקניון והנערים המגואלים בדם זרוקים כבובות אין חפץ מסביב לדולפינריום כאילו היו המשאיות הללו אקרנים נוסעים שעליהם כבר מוסרט סרט הזוועה.
ברקע התנהלו בחירות, גוש נאמני ארץ ישראל הובס והושלך לקרן פינה של הפוליטיקה היהודית, והמוות מלך בכבישים. אל הקטל בכבישים, שלא מעט ממנו הוא חלק מן הטרור הערבי, נוסף גם הטרור העתידי שהכילו כל אותן משאיות ואוטובוסים.
אלף וחמש מאות הרוגים מאוחר יותר, עשרת אלפים פצועים מאוחר יותר, כאשר כל התחזיות ההזויות, השחורות, המזוויעות התאמתו עד האחרונה, חוזר ראש הממשלה שש שנים לאחור אבל באופן מחריד יותר.
נאמר שהבכור במשפחה עבר ברית שחייבה שלושה ניתוחים כואבים וחומת מגן אחת לצורך התיקון. מה הסיכוי שאותה משפחה תחזור לאותו מוהל עם לידתו של אחיו הקטן של הניזוק? סבורני שקטן ביותר. לעומת זאת מנהיגה של מדינת ישראל, שנבחר באמצעים פליליים למהדרין (כך הודה בנו) חוזר על אותו מהלך שנקט בו המנהיג הנבחר הקודם, שגם הוא נבחר באמצעים פסולים (עמותות ברק) למרות שהוא יודע מראש מה הן תוצאות המהלך הזה.
ביהודה ושומרון רוחשים אלפי מחבלים, מאות מעבדות נפץ, עשרות ואולי מאות טונות של חמרי נפץ, וכל מה שנדרש כדי להפעיל אותם כנגד יהודי ישראל, משני עברי הגדר, הוא כוח האדם המוכן לשאת אותו על גופו. המאגר הגדול ביותר של כוח אדם שכזה במזרח התיכון הוא ברצועת עזה, וראש ממשלת ישראל מתכנן להעביר אותו קרוב-קרוב למרכזי היהודים, באוטובוסים המאובטחים על-ידי משטרת ישראל.
אודה ולא אבוש. טעיתי, ובגדול. אני האמנתי שאריאל שרון יש לו תוכנית לריפוי ארץ ישראל מן הסרטן האוכל אותה מבפנים, האוכלוסיה הערבית המתקראת פלשתינית. שגירוש היהודים מרצועת עזה נועד ליצור מדינת אויב הפתוחה כלפי העולם הערבי בלבד. שהתנועה של ערבים תהיה מתוך ארץ ישראל אל רצועת עזה ומשם לעולם הערבי. ובכן טעות בידי. ראש ממשלת ישראל, תחת הלחץ של הסטייט- דיפרטמנט מחד, והכוחות הפוסט-ציוניים מאידך, ומערכת המשפט מלמעלה, התקפל כמו אקורדיון מנוקב, והוא נסוג, בורח, נמלט, אל אותו מקום שבו שוכן מר פרס. למעשה, שני הישישים, שכוחם במתניהם אך לא בשכלם, מושכים אותנו אל תוך מערבולת נוראה של שחיטת המונים שכמוה לא נראתה מאז הופיעו החיילים האמריקניים בשערי טרבלינקה.
יש הבדל גדול ועקרוני בין טרבלינקה לבין תל אביב. ליהודים בטרבלינקה לא היתה ברירה. הם לא היו אחראים למעשיהם, או לגורלם. הם היו חסרי ישע. אנו לעומת זאת קובעים את גורלנו גם בקלפי וגם בהתנהגות לאחר הקלפי. לנו אין תירוצים. העם אשר קיבל את הרס הישובים היהודיים בארץ ישראל בשוויון נפש אל לו להתלונן כאשר יגיע המשחית אל מפתן דלתו. כאשר יורה המחבל בשני ילדים ובאמם בקיבוץ שוחר שלום, יזכור הקיבוץ כי זה שכרו של שוחר השלום השוחר אותו אצל המפלצת. כאשר יכנסו מאות שהידים לערי השרון, לכפר מל"ל, לעמק חפר, מגובים במאות אלפי תומכי השהידים מערי המשולש ונחל עירון, אל להם לתושבי השרון להתלונן, לא שמענו לא ידענו, אוהבי אדם ושלום אנו.
ישנם שני הסברים אפשריים לתפנית האובדנית של ממשלת ישראל. האחת, כוונתה לרכז מאמץ ג'יהאדי כנגד יישובי היהודים ביהודה ושומרון, עד להכרתת הישוב היהודי שם, מתוך תקווה שכך ייקבעו גבולות הקבע של מדינת ישראל. השנייה, ניסיון מפוכח וציני לגרום להרג כה רב, כה קשה, שאוכלוסיית היהודים כולה תתקומם, תפתח באינטיפאדה הפוכה, ולחילופין, תכנע להשמד.
מזה שמונים וחמש שנה ברור כי אין גבולות קבע בתוך ארץ ישראל. כל תוכנית חלוקה נידונה לכישלון. גבולות האיסלאם תמיד מדממים, אם בישראל, ואם בסודאן ובקשמיר. גבולות שרירותיים בתוך שטח ארץ ישראל היו, הינם, ויהיו, מתכון בטוח להקזת דם הדדית. העבר, ההיסטוריה שוללת לחלוטין את האסטרטגיה של חלוקת הארץ וגם אריאל שרון, ששנותיו כמעט כימי העימות המזוין שבין העם היהודי והפולש הערבי לארץ ישראל יודע זאת היטב. את האפשרות השנייה העלה כבר עכשיו מנגנון הבחירות של מפלגת העבודה. ראש ממשלת ישראל מכשיר את הקרקע לשואה הבאה, ולמיצער, מעודד את הג'יהאד מתוך כוונה ללבות את הלהבה שרק הוא, גיבור ישראל, יכול לדכא.
מה אם כך על האזרח היהודי של מדינת ישראל לעשות. האם להשליך את יהבו על מי שכבר שיקר לו, רימה אותו, כיזב אותו, רדף אותו מביתו, ניסה בכל כוחו להשפיל אותו? האם עליו להסתמך על מנהיג של הארגון הכוחני שהצטיין בשביתות אין קץ ואבטחת זכויותיהם של קבוצות הלחץ החזקות ביותר במשק? האם עליו להמר על מנהיגותה של מפלגה המוכרת עצמה למרבה במחיר, ואשר מנהיגה הכריז 'לא יקום ולא יהיה' אך את אנשיו לא העיר כדי להתנגד לגירוש? (רמז, ש"ס) האם עליו להאמין שוב למפלגה אשר המליכה על עצמה מרצון את עמרי שרון, הפושע לפי הודאתו?
לא קל. הבוחר הישראלי רומה שוב ושוב, ונראה כי מוכן ומזומן להיות שוב מרומה ונגזל, מרושש ומגורש, והכל כדי לא להעניק לנאמני ארץ ישראל את הסיכוי להוציא את עם ישראל מן הגלותיות שבה שוב שקע.
וכאן עצם העניין, לא העצם של הכלב. ישראל עזבה את הגלות, אך הגלות לא עזבה את ישראל. השיקולים של ממשלת ישראל הם גלותיים מעיקרם. הפריץ, אמריקה, היא הקובעת. הבה ונקריב מעט, (קרבנות השלום) ולא את הרוב , תבוסתני שפלת החוף. הגיעה העת להשליך את גלימת הגלות מעל כתפינו, ולקבוע את הריבונות היהודית בארץ ישראל. ריבונות שאיננה ניתנת לחלוקה.