"דרכם של האנשים החוצים ממחנה למחנה - מדרך לדרך - לא נכונה. רק איש אחד מסוגל לקחת מנדטים מהתנועה הלא דמוקרטית של שרון. אני לא עוזב את הליכוד, אלא נשאר במטרה להוביל את התנועה לניצחון". (שאול מופז, 02.02.12) הנזק שנגרם השבוע לפוליטיקה הישראלית יביא את אותותיו ביום הבחירות. הניאוף הפוליטי של מופז, והמעבר התמוה ל"קדימה", פוררו את שברי האמינות האחרונים שנותרו בידי "המדינאים". גם כך היא גססה.
בגידות בפוליטיקה היו תמיד. זה לא דבר חדש ולא אמור להפתיע. ואולם, נדמה כי הפעם חצינו את התעלה האחרונה. השבוע ראינו מהו סחר בפוליטיקאים, וכיצד נראים פניהם של חסרי הערכים, האידיאלים והעקרונות. נראה כי כנסת ישראל הפכה לקניון פוליטי. הפכה להיות משל ונמשל של עונת החיסולים בחניות הבגדים. שם אין נאמנות. שם אין ערכים. שם - נותר רק האופורטוניזם הכלכלי.
מופז - הקורבן של עצמו מופז היה לקורבן. הוא לא באמת התכוון לעמוד בעין הסערה התקשורתית. הוא פשוט לא צפה נכונה את מהלכיו. הערכות הפוליטיות של שר הביטחון - כַשלו, ומופז הפך להיות הקורבן של עצמו. הוא ניתח, באיחור "קל", את מצבו בסקרי הליכוד, העריך כי הישארות במפלגה "הקיצונית" תביא לצלילה פוליטית מהירה, ולא היה מוכן לשים קץ לתפירת החליפות השחורות. ומבחינה אישית, מופז עשה את הצעד הנכון: הוא גם ברח מהליכוד המתרסק, וגם הבטיח לעצמו מקום מכובד בצמרת של קדימה. הבושה שבצביעות, כנראה, לא מזיזה לאיש.
אבל אולי לא מופז הוא האשם, אלא דווקא אנחנו. הזיכרון הציבורי קצר כפתילו של נר השבת, והפוליטיקאים סומכים על כך. מי כבר זוכר את עריקתו של ח"כ הפורש, צחי הנגבי, אשר עבר לצידו של שרון ימים אחדים לאחר שביקר את תנועתו. מי כבר זוכר את נטישתו של פרס את ה"עבודה". במידה והסקרים אכן אינם טועים, במידה ו"קדימה" אכן תזכה במנדטים רבים - נשכח כליל את תקופת קדם הבחירות. שאול מופז יהיה לשר הביטחון, ראש הממשלה יוותר אריאל שרון, ועוצרי הטרמפים ישבו בכיסאות "הנבחרים".
"השופינג הפוליטי": מכירת חיסול שנת 2005 תיחקק בספרי הפוליטיקה הישראלית. היא סמל התפוררותו של הגוף המפלגתי, והתחזקותו של האלמנט האישי. ראש הממשלה, אריאל שרון, התחיל במסורת. כבר תקופה ארוכה שה"ליכוד" הוא למעשה ליכוד אסופת "החווה". אין יותר "דרך" - נותרו רק שוטרי התנועה. אולי אף שוטר תנועה אחד. שרון הוכיח כי ה"איש" חזק יותר מ"הגוף". וכך גם מופז. דרכה של התנועה הפכה להיות דרכו של המנהיג, וכוח המרכז - הולך, נבלע ונעלם.
בין אם ה"איש" ובין אם "המפלגה" - מופז הוכיח כי הכל מותר. מבחינתו, אין יותר מחיצות. מעברו המחפיר ל"קדימה" הוכיח לציבור כי נגמרו כללי המשחק המוכרים; הוכיח לציבור כי בסיס האמון הפך לבסיס המימון; הוכיח לציבור כי הזנות - הפעם כבר מותרת; היא כבר ממוסדת.
התפוררות הפוליטיקה סיקרי דעת הקהל של השנים האחרונות העלו כי הפוליטיקה הישראלית ויציריה, זכו לציון נמוך מינוס. הציבור הכיר בכך שהמילים מופרחות באוויר ושהשקרים זוכים לכנפיים. הדבר התבטא באחוז המצביעים ביום הבחירות, אשר התחיל להצביע על מגמה מדאיגה של אפתיה ציבורית. מופז מבחינה זו, רק הגביר את החתירה למצב האדישות. אין יותר גלדיאטורים פוליטיים. הכישלון האסטרטגי של הרמטכ"ל לשעבר, עתיד, כנראה, להוסיף ולהוריד את אחוז המצביעים בעוד כשלושה חודשים.
משמעות הדברים: עליה בייצוג היחסי של המפלגות הערביות והחרדיות, אשר נהנות מקהל מצביעים נאמן ומאידיאולוגיה יציבה, איתנה ומבוססת. הנהגת הזנות בפוליטיקה עלולה להחליש את הדמוקרטיה, ובמקרים מסוימים אף לחזק את הגורמים הקיצוניים.
ככל שהמניעים נמוכים יותר - כך ההסברים מורכבים יותר. לעולם לא תשמעו פוליטיקאי סובר כי "הכסא" הוא שהניעו לקבל את ההחלטה; לעולם לא נשמע כי האינטרס האישי גבר על האינטרס האידיאולוגי; לעולם לא נשמע כי המעמד - חזק מכל עיקרון. "למופז תיוותר הילת שר הביטחון ובמדינת ישראל, זה לא פחות חשוב", אמרו אנשיו - ואתם יודעים מה - כנראה שצדקו.
אוטו פון ביסמארק, "קאנצלר הברזל", אמר פעם כי "הפוליטיקה היא האמנות של האפשרי". כנראה שהוא צדק. מבחינתי, היום אין כבר קדימה, אין אחורה ואין נעליים. הפעם אני לא מצביע לאיש. הפעם, אני נשאר בבית.
