אחריות הביטוי ונורמטיביות בדמוקרטיה הישראלית חופש הביטוי הוא אבן מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. שהרי בלעדיו אין אפשרות או סיכוי לחילופי דיעות, לשכנוע ולהשתכנעות. ממילא חופש הבחירה בין השקפות ודרכים שונות פוחת.
עם זאת חופש הביטוי ראוי שירוסן על-ידי הכותב, האומר והמשמיע בהתחשבות ברגישות ובמשמעות, המעוותת לעתים, העלולה להינתן לדבריו. לפני עשר שנים חווינו לדאבוננו רצח של ראש ממשלה בישראל על-ידי יהודי קנאי קיצוני. אולם קדמו לרצח דברי הסתה, בכללם אלימים, שהשתמשו בביטויים קיצוניים, כמו הצגת דמותו של יצחק רבין במדי אס.אס. נאצי, שהזמינה שנאה ואחריה גם רצח.
על כן על אחריות הביטוי, בדיבור ובהתנהגות, להיות אבן דרך חשובה במבחן ההתנהגות במשטר הדמוקרטי, ובמיוחד בישראל.
המימד הנורמטיבי נשחק בישראל בהקשרים שונים ויש בו איום על עצם קיומו של משטר דמוקרטי תקין. גם משום ביטויו הישיר על תיפקודה התקין של הדמוקרטיה וגם בגלל השלכותיו על הרגליו, התנהגותו ותפישותיו של הציבור שעיצובו הדמוקרטי אינו שלם עדיין.
מספר דוגמאות לכך הן: עריכת המשאל בקרב חברי הליכוד בעניין ההינתקות והתחייבות "שמה שיוכרע יחייב" והתעלמות מכך; הניסיון להקים ממשלה בניגוד לחוק היסוד הממשלה ולהסכם הקואליציוני ב- 1990 ("התרגיל המסריח"); אי-עקביות במערכת הפוליטית עד כדי גחמות אישית; סרבנות כמסר של חלק מהממסד התורני "אם יהיו הינתקויות או נסיגות נוספות", ועוד.
מעבר לכל אלה בולטות תופעות המכונות "שחיתות", שפירושן אי הקפדה על חוקי המדינה, כללי ההתנהגות המעוגנים בתקנון (כמו במקרי ההצבעות הכפולות בכנסת), ורגישות מתכהה והולכת לכך על-ידי הציבור. כמו, למשל, הכללת מועמדים לכנסת, שכבר נקבע שלקו בהתנהגות לקויה. מצב זה מהווה אינדקיציה לציבור האומר "אם להם מותר אז גם לנו".
המסקנות מכך עשויות להיות רחבות: שינוי בשיטת הבחירות לכנסת ומנהיגות המקפידה בעצמה על אמירת אמת והתנהגות נורמטיבית. שכן, השילוב בין קיום נורמטיבי ודווקני של החוק, חופש הביטוי אך גם אחריות ורגישות בו, הם מבחן חשוב לדמוקרטיה הישראלית.
