קְדֻשָּׁה בְּהַדְרַת עָם קְדוֹשִׁים בְּהֶדְרַת עָם לִבְלִי חַת קְדוֹשִׁים תִהְיוּ גָּם כְּלַפֵּי הַזֻּלַּת כֹּה אָמַר אֱלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הִתְקַדְּשׁוּ בְכֹל אֱשֶׁר הִתַרְתִּי לָכֶם הִשָּמְרוּ לָכֶם וְצַעֲדוּ בְּמֵישָׁרִים הֱווּ עִם תַאֲווֹתֵיכֶם מִתְמוֹדְדִים לְבַל תַּתִּירוּ אֶת הָאַסּוּר לַעֲשׂוֹתוֹ וְתֶאֶסְרוֹ אֶת הַמְּתָּר לְמַעַן רַצּוֹתוֹ הַקְדֻשָּׁה הִיא בְּהֶשֵּׂג יַד הָאָדָם הִיא גָם בְּהֶשֵּגֵ יַד כֹּל אָדָם חִנָּם הִיא עַל פְּנֵי הַאֲדָמָה וְלֹא בַּשָּמָיִם קָחֶנָּה וְלֵך לְךָ אִתָּה בָּאֵשׁ וּבַמָיִם קדושים תהיו לי וזה מחיב לכאורה הַקְדֻשָּׁה זמינה לכל אדם, לכן דִבֵּר ה' אל למשה ואמר לו לדבר אל כל עדת בני ישראל שכבר קבלו תורה בסיני:
"קדושים תהיו" ובכך רצה הכתוב לומר הֱווּ קדושים לעצמכם לאו דוקא לי, ואם אתם תהיו קדושים אני
אהיה ה' אלוהיכם. אם לא תתקדשו ותפנו אל האלילים, הרי בכך אתם
"נטמאים" ואני לא אלוהיכם. מדברי הפרשה קדושים נשמע
תנאי. על תנאי זה נאמר במדרש תנחומא בלשון חפשית, כי כך דבר ה' אל משה:
זְכִיתֶם אַתֶּם
קדושים לא זְכִיתֶם - "אתם עדה רעה" שנאמר:
עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר יד/כז) כמובן לא די באמירה ישראל קְדוֹשִׁים, זה מחיב לשם כך לקים שורה ארוכה של מצוות, כפי שהם מובאים בפרשה עצמה אשר מפנה אותנו למצות
כבוד אב ואם שנאמר:
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו (יט/ג) למעשה חוזרת הפרשה שוב על עשרת הדברות בסדר ובמלים אחרות. ומ
כבוד אב ואם עוברת אל כבוד והתחשבות ב
גֵּר הַגַּר בתוכנו אשר כאן, לשם כך שמה התורה מעמדו כמעמד
"הֶעָנִי" ובכלל המצוות יש אחת המוכרות לנו בעניין
"הלנת שכר" על כך נאמר:
לא תלין פעלת שכיר אתך עד בֹקֶר (יט/יד) בפרשה זו למדים להתחשב ב"מוגבלים" וזה נושא שתופש תאוצה בימינו שיש לגלות יחס אנושי עמוק ל
מוגבלים, בעניין זה נאמר: לא
לקלל חרש, באמרך לעצמך ממילא הוא איננו שומע או
לשים מכשול בפני עִוֵּר כאומר ממילא לא רואה. התורה מצוה שוב לתת יחס שוה לכל אדם
דל או גדול, משפט אחד לכולם. וניתנת חשיבות לבני עמך לעמיתיך
הוכח תוכיח אותם, אבל אל
תשנא אותם אף לא בלבבך. אם נתנהג כך נקדש את שם השם בתוכנו ובכל אתר ואתר, ובכך גם נתקדש ו
נהיה קדושים.
רַחֲקוּ מִטִמְאָה ומאמונות תפלות ומעשית עול הפרשה מכילה דינים ואִסּוּרים רבים. נתחיל מן הַאִסּוּר לפנות אל
הָאֹבֹת וְהַיִּדְּעֹנִים, דהיינו אל המעידים על עצמם כיודעים בנסתר הם
הַיִּדְּעֹנִים (המכנים עצמם קוסמים או בעלי-אוב) הם מעמידים פני
מדברים אל הנעלם, כי בכך
תִּטַּמְאוּ אַתֶּם בהם. דברים אלה באים מיד לאחר
הַקְּדֻשָּׁה בה פתחנו את הדברים בפרשת
קדושים. במקום זאת אנו מצווים לתת כבוד לזקנים שבתוכנו שצברו חכמה ודעת וישלהועץ בהם שנאמר:
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן (יט/לב) ללמדך כי הזקן צבר ידע בשנותיו והוא חכם מאתנו ויכול ללמד אותנו מן הידע שצבר. זה תואם את משל ערבי שאומר:
אַכְּבַר מִנַּךּ בְּיוֹם אַעְרַף מִנַּךּ בְּסָנֶה (اكبر منك بيوم اعرف منّك بسنه) התרגום המילולי הוא:
"בוגר ממך ביום מבין יותר ממך בשנה". לך ולהועץ בו, כי הוא למד דבר מה ובעל ידע רב ממך. ושוב התורה איננה פוסחת גם על
הַגֵּר שנאמר:
וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו, כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים (יט/לג,לד). ורש"י מסכם ולא
"תונו במשפט" כך:
מום שבך אל תשימו בחברך. ותמה מדוע שב הכתוב חוזר על
"ולא תעשו עול במשפט" אם מדובר על עשית על דין על משפט (ראה פסוק טו לעיל). אלא שהחזרה על הפסוק הזה, מכוונת
בעניין הַמִדָּה וְהַמִּשְׁקָל והמשורה, מלמד שהמודד במקח וממכר והמשורה (בערבית קראו ל"מטר" למכשיר מאזורה) הוא נקרא דַיָּן שאם שקר במדה, הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול שנוי ומשוקץ חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בַּדַּיָּן: מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה (גורם לסלוקה) ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם. קיום מצות ה' תנאי לקיום עם ישראל כך סברו אבותינו וחכמינו וחכמי דורנו סוברים כך. ברם יש להבין את המצוות לגופן ולקימן, כשם שיש חוקי מדינה ולא כל אחד מקימם כשלשונם וככתבם, ובכל זאת הוא מוסיף להיות קשור למדינה המחוקקת חוקים אלה ומתחיב בכך גם בקיום מצוות ה', כאשר קיומם או אי-קיומם על-ידי הפרט זה בינו האדם לבין בוראו ובלבד שאינו כופר בעצם קיומם, אחרת הוא גם כופר בזכות ישראל על ארצו. לכן המיחד את ישראל מן העמים הן מצוות התורה, מצוות אלו שמים את ישראל במעמד של עם שה' אלוהיו. אף על-פי שאלוהים הוא אדון עולם ואלוהי כל באי עולם, אלא שרק ישראל קבל זאת במעמד מיוחד במעמד הר סיני בסמוך ליציאה ממצרים באמרו:
נעשה ונשמע ואז היו כבר עמים אחרים קימים: מצריים, מדינים, מואביים ואנשי הבשן והאמורי, אלא שהם בחרו שלא לקבל החוקים והמשפטים שבתורה. בכך שישראל קבל את התורה וקבל על עצמו לקים את הכתוב בה הייתה ארץ כנען לנחלה לו מאת ה' אדון כל הארץ ככתוב:
וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִים כִּי לִי כֹּל הָאָרֶץ. מכאן שניתוק הקשר של עמנו מן התורה כמוה כניתוק עצמו מזכותו על הארץ, כי התורה מהוה מקור זכות זו על הארץ. עובדה היא שבמשך אלפי שנים, לא יכל אויב מאויבי ישראל לנתק את עם ישראל מארץ ישראל. המסקנה מביאה אותנו דוקא בימים של זכרון השואה שמוכיחה לנו כי אין קיום לישראל בלי ארץ ישראל ולא תהא הארץ לישראל אלא בקבלת התורה כולל מצוותיה. ברם מי שאיננו מקים את כל המצוות, הוא מְקַיֵּם אחת היא
מצות ישוב הארץ, ומצוה זו אמרו חכמינו, שקולה כנגד מצוות רבות וחשובות, מתוך תרי"ג המצוות. למקטרגים בעניין זה רש"י אמר להם: כי כאשר נאמר את
משפטי תעשו, הכונה היא למצוות שההגיון מחייב לשומרן, ואם אלה לא היו נאמרים היה צריך לאמרם. וכאשר נאמר
ואת חקתי תשמרו, אלו דברים שהן
גזרות המלך שיש לְקַיְמָן. אומות העולם חולקות על הצורך במצוות אלה, כי לא מוצאות הגיון בהן והסבר לקיומן, ביחוד שאין הם מקשרות אותן אומות לארץ ישראל. כבר נאמר על-ידי חז"ל ורש"י: כל המחפש צידוק מעשי לקיום מצוות התורה כולן, לא יצליח כפי שנביא הגולה יחזקאל בהפטרה מביע זאת כך:
ואמר אל בניהם במדבר חקי אבותיכם (כונתו לאבות שהפרו והתכחשו לה' ולתורתו)
אל תלכו ואת משפטיהם אל תשמרו ובגלוליהם אל תטמאו, אני ה' בחקתי לכו ואת משפטי שמרו ועשו אותם...לדעת כי אני ה' אלוהיכם. כאילו אומר עשו אותם עתה ולא באחרית הימים. והרי אנו רואים אנשים המתימרים לדבר בשם אלוהים בנטלם נפש בני אדם אחרים. ניתן להם שיעור בהבנת הנקרא ונדקדק במלים דעת וידיעה: בְּדַעַת וִידִיעָה בְּשָרְשָׁם יֵשׁ הֵא ה"ידיעה" כֹּל שֶׁצָּרִיך רַק לִקְרוֹא וּלְהַחְכִּים קִמְעָא כְּדֵי לָדַעַת שֶׁאֵין לְנַתֶּק יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ לְבַל יַשִׁחִית צַר כֹּחַ וְלַשַּׁוְא יָשִׂים מִרְצוֹ לְפִיכַךְ נֶאֱמַר חֹק לַעֲשׂוֹת וְחֻקָּה לִשְׁמוֹר כֹּל עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים כְּמִקְשָׁה אַחַת זָכוֹר זֶה נִתְקַבֵּל עַל יְדֵי הָאֻמּוֹת כְּחֹק גָּם חֻקָּה שֶׁאֵין לִטּוֹל נֶפֶשׁ אָדָם וְאֵין לְכַךְ הַצְדָּקָה לֹא בִּכְדִּי נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וְכִי נֶפֶש אָדָם יִשְׂרָאֵל אוֹ גֵּר מְקַדְשִׁים נִבְצַר מִבִינַת בַּר דַּעַת אֵיךְ יֵשׁ מִי שֶׁדּוֹרֵשׁ לִטּוֹל נֶפֶש אָדָם שֶׁאֵינוֹ קָעִדֶה אוֹ דָאעֶ"שׁ לוֹ לַמְדּוּ שֶׁיֵּשׁ רַק דַּיָן אֶחַד חוֹנֵן וּּמַעֲנִישׁ וְכִי מוּל מַעֲשֵׂי רֶצַח נֶפֶשׁ חַי לֹא מַחֲרִישׁ וְכִי סוֹף רָשָׁע לְשַׁלֵּם בְּנַפְשׁוֹ עַל אֲשֶׁר גָּזַר וּכִי בָאָרֶץ מֵגֵן יִשְׂרָאֵל תָּמִיד עַל הַמִּשְׁמָר שֶׁהוֹלִיךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבַּר בָרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ כֹּל אֲשֶׁר אָמַר 