במדינת ישראל 2005 כבר אפשר לזהות שישנם לא מעט עובדים "שקופים", עבדים מזי רעב בחברתנו, שקופים לממשלה, שקופים למעסיקים שקופים למעבידים ובפרט שקופים לחברה הישראלית. ומדובר לא רק בעובדים עם דרכון זר או פלשתינים עם תעודה כתומה. מדובר גם בנושאי תעודת הזהות הכחולה הישראלית, מדובר בחיילים משוחררים, בוגרי אוניברסיטאות, עולים חדשים ועולים ותיקים, ערביי ישראל, נשים כגברים.
אנחנו נתקלים בהם בכל המרחב הישראלי – מהקופאיות העומדות במרכולים וב"פארמים" למיניהם, דרך עובדי הניקיון והשירותים, השומרים והמאבטחים בכניסות למקומות ציבוריים. רואים אותם מלמדים במוסדות האקדמיה ויושבים מאחורי הדלפקים בבנקים, יושבים מולם באסיפות הורים בבתי הספר ומדברים איתם בחוגים. אנחנו נתקלים גם בעובדים מקצועיים "שקופים" שאומנם אינם משתכרים שכר רעב, אבל עתידם מוטל בספק. עובדים "שקופים" אשר עובדים לילות כימים ומשמרות אין סוף תמורת תשלום רעב; כן! גם רופאים, עורכי-דין, מהנדסים, מדענים ופרופסורים עובדי מדינה ורשויות מקומיות חיים כעובדים "שקופים" המועסקים ע"י חברות כוח-אדם.
כיצד הידרדרנו למצב הזה? כיצד מחברת מופת אור לעמים, המתהדרת בפערים מצומצמים הפכנו למדינה כמעט שיאנית בפערים. מחברה השואפת לצדק חברתי הגענו לחברה הנמצאת מבחינת המדיניות הכלכלית – חברתית אי-שם באמצע המאה ה-19 ושירי העבדים השחורים בשדות הכותנה עוטפים אותנו לאט וגם הדמעות צובעות את הכותנה באדום.
אין לי ספק שחלק גדול מן המציאות החברתית הקשה של היום נובעת מחולשת ההסתדרות. שרי אוצר בעבר, מכל המפלגות, לא העזו לצאת ברפורמות כלכליות וחברתיות בלא התייעצות מוקדמת עם ההסתדרות, או ללא הידברות מוקדמת עמה. ההסתדרות הייתה תמיד מוכנה להתפשר ולהידבר. וההסתדרות אכן דיברה והתפשרה, רמסה את החזון בבסיס הקמתה, קידמה התחזקות הוועדים שרמסו את מעמד עובדי הקבלן, חתמה על סכסוכי עבודה כשעובדי הקבלן מהווים את המקל נגד המעסיקים, את הגזר קטפו לעצמם, כך בבנק לאומי, כך ברשות שדות התעופה וכך גם ברותם אמפרט.
בהרבה מאבקים של עובדי קבלן ברחבי הארץ, קטנים כגדולים, ההסתדרות נעלמה, נמוגה תחת לחץ בעלי ההון שמפעילים את חברות הכח-אדם, שהשכילו לבנות לובי פוליטי חזק כאותו תמנון רב זרועות השוחה במעמקי העלטה. בכל הידברות בין שרי האוצר להסתדרות הם סחרו ביחד בעובדי הקבלן והתוצאה, חברות הכח-אדם פרחו ושיגשגו מתחת לאפה הרדום של ההסתדרות והטרור התעסוקתי כלפי העובדים "השקופים" הלך והתעצם.
בהקמת המדינה ההסתדרות הייתה צעירה והמשק היה קטן ומקרטע. מעמד הפועלים היה חייב לפעול ליצירת מקומות עבודה, כמעט יש מאין, לחפש תעסוקה למובטלים ולכונן מוסדות עזרה הדדית, חינוך ותרבות, כי לא הייתה ממשלה שתעשה זאת. הממשלה הייתה, אולי, כחלומו של הקפיטליזם – קטנה, עוסקת בעיקר בענייני ביטחון ושיטור, חוק וסדר. את רווחת התושבים השאירו לכוחות השוק, המוסדות הלאומיים וההסתדרות היו היחידים שפיתחו באותה תקופה את המשק ואת התשתית הפיזית והחברתית. אם ההסתדרות לא הייתה קיימת – היה צריך להמציא אותה באותה התקופה.
ההסתדרות, שלא תמיד השכילה להתאים את עצמה עם שינויי הזמן ולשמור על מעמדה כשומרת העובדים בישראל, נקלעה למשבר זהות עמוק בהתנהלותה. יצחק רבין ז"ל תיעב את ההסתדרות, הוא אומנם נעזר בראשי ההסתדרות במאבקו בשמעון פרס ובעת מערכת הבחירות לכנסת, אבל מיד לאחר כך סייע בידי חיים רמון וחבריו להרוס את עיקר כוחה של ההסתדרות. וההסתדרות התרסקה, עשרות עובדים פוטרו, נכסים נמכרו וחובות עתק תפחו למימדים מבהילים. מפלגת העבודה תרמה את תרומתה להרס חזון ההסתדרות, ההסתדרות לא ידעה לצאת מהמשבר עד לימים אלו שבהם מעל מיליון עובדים "שקופים" כורעים לרגלי בעלי ההון, המעסיקים, קבלנים וחברות הכח-אדם שהפכו לחברות סחר עבדים מודרני.
מזה זמן במאבק "עוטף ישראל חלק א' ו חלק ב'" אני מנסה למען מעמד העובדים "השקופים" בחברה הישראלית לחפש נקודה אחת המסבירה את התהליך של השחיקה והירידה בשכר עובדי הקבלן בישראל. את התהליך הבלתי מובן במדינה דמוקרטית של רמיסת זכויות העובדים, את הסיבה לעוולה המסוכנת שעובדים וחוזרים עניים הביתה. דומני שהתשובה היחידה למצב הפערים החברתיים המתרחבים, לתופעת העוני המתרחב נעוצה בקיומם של קבלני כח אדם וחברות הכח-אדם שהפכו למוטציה כלכלית מסוכנת להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה נאורה ומתקדמת לקראת המאה ה-21.
מעמדם של העובדים בישראל, היה בקשר הישיר שבין עובד למעסיק ויכולתה של נציגות העובדים להגן על העובד מפני פיטורים שרירותיים או התעמרות והתנכלות לעובד מסוים בלבד, ללא סיבה מוצדקת. גם לאחר היחלשותה ידעה ההסתדרות להגן על עובדים במקום מאורגן ובפרט ארגוני עובדים שיכלו להזרים את החמצן להסתדרות בדמותם של מיסי החבר והפקירה את שאר העובדים לחסדי המעסיקים וחברות הכח-אדם, שידעו בצורה מאוד בוטה לנצל את "התרדמת" שעטפה את ההסתדרות.
חוזים אישיים מוענקים לרוב לעובדים בכירים או לעובדים חיוניים. חזקה עליהם שהחוזה קובע הליכי פיטורין מסודרים ופיצויים נאותים בשעת הצורך. עובדי קבלן מקבלים בדרך כלל שכר נמוך ללא ביטחון סוציאלי וביטחון בעבודה. כך יוצא, שמשלושה צדדים השייכים לעניין שניים מרוויחים - המפעל והקבלן והעובד "השקוף" מפסיד.
במעטפת הרחבה יש גם מפסידה גדולה בכל הנושא של חברות כח-אדם, והיא: ההסתדרות, שבשתיקתה הפעילה מנגנון השמדה עצמי, מנגנון השמדה ביולוגי על קיומה. הרי אם אין קליטה חדשה של עובדים לדור א' הקבוע והמאוגד הוא ילך ויקטן על ציר הזמן הביולוגי עקב יציאה לפנסיה או פרישה מוקדמת, היות וההסתדרות לא נלחמת על קליטת עובדים חדשים לדור א' כוחה בוועדים ילך ויקטן עד להיעלמותו של מוסד הוועדים. מכאן תבוא הקריסה הטוטאלית של ההסתדרות והתעצמותם של חברות כוח-אדם, חברות שמתמחות בסחר אדם ומרוויחות הון עתק על גבם של עובדי הקבלן מבלי להביא שום תמורה לכלכלה הישראלית.
חברות הכח-אדם הם מצבור אקראי של אנשים שעוסקים בתיווך ואינם תורמים כל ערך מוסף לכלכלה הישראלית הם המתעשרים החדשים. אנשים שקנו את כוחם בתהליכי ההפרטות המטורפות שאפשרו מסחר בעובדים "השקופים", הם האלפיון העליון בעוד העובדים השכירים לסוגיהם פוטרו, הושלכו לכלבים או שכרם קוצץ. שכירים "השקופים" עובדי הקבלן לא היו שותפים לחגיגת ההפרטות ומכירות החיסול הם רק היו קורבנותיה.
חברות כח-אדם, המעסיקים וההסתדרות הפכו את העובדים "השקופים" עובדי הקבלן "לרגולטור כלכלי", ווסת כלכלי תעסוקתי בידי המעסיקים, בעיתות שפע כלכלי מגייסים עובדי קבלן על-מנת לספק את הדרישה לסחורה/ביקושים/הזמנה, פונים לחברות כוח-אדם (סוחרי אדם) וקולטים דרכם את עובדי הקבלן לפסי היצור/מסחר/תחזוקה. בעיתות רגיעה כלכלית מפטרים מעט מעובדי הקבלן בהתאם לצרכים, הרי אין יחסי עובד מעביד. בעיתות משבר כלכלי מפטרים את כל עובדי הקבלן ונשארים עם מצבת כח-אדם הקבוע וחוזר חלילה בריטואל קבוע של "טרור תעסוקתי" והמחיר כבד מאוד לחברה הישראלית כשאין לעובד את הביטחון באופק תעסוקתי קבוע.
את פעולת הויסות הזו בעובדי הקבלן אפשר לבצע רק באמצעות חברות כח-אדם או קבלנים שמאפשרים למעסיק לבנות את "הפרגוד" בינו לבין עובדי הקבלן. "הפרגוד" הזה יוצר את הסחר בבני אדם שמנגד ההסתדרות, בתי הדין הממשלה והמעסיקים שותקים והחברה הישראלית התבגרה והחליטה לא עוד לסחר העבדים במדינה.
העסקת עובדים באמצעות חברות כח-אדם היא חלק מן ההפיכה הימנית שהתחוללה ביחסי העבודה בישראל "ומשמשת אמצעי בידי המעסיקים, ובכללם הממשלה עצמה, להוזיל את עלות העבודה ולצמצם את אפשרויות ההתארגנות של העובדים והעובדות. התוצאה היא רמת שכר נמוכה ורמת חיים נמוכה של עשרות אלפי משפחות".
לחברה הישראלית אין ברירה אחרת: הדרך להבראת החברה הישראלית, לצמצום פערים חברתיים, מיגור תופעת העוני המתרחב, הענקת השכלה רחבה לאזרחים, לחיזוק המשק ולהשגת צמיחה יציבה לאורך זמן היא שיפור וחיזוק תנאיו של העובד "השקוף" עובד הקבלן - גם בשכר, גם בתנאים הסוציאליים (למעסיקים בוטל המס המקביל ועל השכיר המבוטח הוטלו תשלומים גבוהים נוספים עבור חינוך, רופאים ותרופות), גם בביטחון היחסי במקום העבודה וגם בתחושה שיש מי שמייצג אותו ומגן עליו מפני יחס שרירותי.
המצב החברתי ישתנה תכלית שינוי, רק כאשר חברות הכח-אדם יוצאו אל מחוץ לחוק, או לחילופין להגביל את גודלן בחקיקה, כאשר תצומצם האפשרות בסקטור הממשלתי והציבורי לפעול דרך חברות כח-אדם וכאשר נציגות העובדים תגן על "השקופים" עובדי הקבלן, היא תוכל להגן על זכיותיהם הבסיסיות ותשמור גם על מעמד מוסד הוועדים. שינוי זה יביא גם למפנה דרמטי בחברה הישראלית.
לשם כך זקוקה החברה הישראלית להתניע מהלך חשוב להוצאת חברות הכוח-אדם אל מחוץ לחוק, אין מקום בחברה הישראלית לסוחרי אדם, אין מקום בחברה דמוקרטית לאפשר למעט אנשים לסחור באלפי אנשים, אין מקום בחברה הישראלית להרבה אזרחים "שקופים" עובדי קבלן שישרתו כל-כך מעט בעלי הון. הוצאת חברות הכח-אדם אל מחוץ לחוק תחזיר את השפיות למדינת ישראל ותמגר לחלוטין את תופעת "הטרור התעסוקתי", הוצאת חברות הכח-אדם אל מחוץ לחוק תסלול את הדרך לבניית אמנה תעסוקתית בין המעסיק לעובדי הקבלן אמנה שהיא צו השעה לחברה הישראלית למיגור סחר העבדים המודרני.