בכל בית ספר למשפטים בעולם ובישראל, מדוקלם האורים והתומים של המשפט בכלל, עצם ההצדקה שלו, והבסיס עליו הוא עומד, לדרדקים והעוללים המתחילים בשנה א'.
להם, נאמר בהוד ובתפארת, בחיל וברעדה כי אלת הצדק עיוורת וחירשת, או במילים אחרות, הצדק יהיה נחלתו של הכלל, הוא יגיע לכל בית ויתנחל בכל לב.
בחינה אקראית של המתרחש במציאות המקומית שלנו, מזעזעת את אושיותיה של האמירה לעיל.
התוכנית "עובדה", זה כתקופה ארוכה מתהדרת בנוצות של תוכנית תחקירנית נושכת, שאיננה נותנת לשיקולים מסחריים להעיב על חשיבות מלאכתה. ובכך, בין במישרין ובין בעקיפין, תורמת לחיזוקה של הדמוקרטיה בארץ, פיתוח שקיפות שלטונית כלפי הציבור בכלל, קיום דו שיח ער בקרב פלחים שונים בציבור לגבי המתרחש, ועמידה על קוצו של יוד בכל הקשור לתרבות שלטונית ועיתונאית.
בשבועיים האחרונים נעשה מסע פרסום נרחב על תחקיר שבוצע, ותואר בגאווה רבה על-ידי מנחת התוכנית, אילנה דיין, כחוד החנית, בדבר ניסיון טיוח של כמעט תאונה שארעה בניו-יורק, במטוס ישראייר.
סופו של עניין, התחקיר נדחה במגוון טענות שונות, ולא בלי סערה שרחשה ובחשה עקב כך. עם זאת, כאשר אתה מהלך בין הטיפות ומנסה לברור את העיקר מן הטפל, אתה מגיע למסקנה, על-פי דבריו של מוזי ורטהים, יו"ר קשת - " אנו רוצים לזכות ברייטינג גבוה, אבל בלי כותרות מרעישות ובלי סנסציה" - כי החיבור בין הון ושלטון קיבל משנה תוקף.
תחקירים שיגעו להמונים, קרי למורים, חברות אבטחה, רבנים, ואנשי ביטוח לאומי, הם בבחינת מותר, אך בכל הקשור לבעלי שררה, אלו המחזיקים במושכות, זה בבחינת טאבו!
נראה כי במקרה נקלה שכזה אלת הצדק לא ממש צודקת, היא גם לא ממש עיוורת, ובטח לא חירשת. במציאות של היום ספורים הם מוסדות הציבור, אנשי התקשורת והפוליטיקאים שהציבור ממהר להעניק להם את אמונו הבלתי מסויג. שניים בולטים שכאלה, הם בית המשפט העליון, שגם הוא לאחרונה, סובל משחיקה במעמדו, ותוכנית חוקרת כמו "עובדה".
העירוב שנעשה כאן בין סיפוק תרבות ובידור להמונים ובין עיתונאות נושכת חוקרת ובועטת, יש בו משום טעם לפגם. יתרה מכך, הניסיון לערער בכך את אמינותה ואת יושרה של תוכנית "עובדה", ובכך לגרום לציבור להדיר ממנה הן את רגליהם והן את אמונתם, יהיה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל.
עיתונאות חוקרת היא אחת מאחרוני מבצרי הדמוקרטיה בעולם החופשי. ניסיון של בעלי ההון לבחוש בקלחת הזו ולגרום לערבוב ויצירת שעטנז מקומי, יגרום לפגיעה חמורה באושיות הדמוקרטיה.
זו תהיה דמוקרטיה לעשירים בלבד.
אחד מגדולי השופטים בישראל, מר מישאל חשין, ציין לא פעם בפסיקתו, כי מבחנה האמיתי של דמוקרטיה היא להוציא אל קדמת הבמה את אותם עניינים שאנשים מסוימים יחפצו בהסתרתם, ובכך להביא לגילוי האמת, ובצורה עקיפה לחיזוק התרבות הדמוקרטית.
ואני שואל עצמי, האם במקרה הנדון זה אכן נעשה?