בפעם האחרונה שהצבעתי בעד נתניהו לא היו לי אשליות ותקוות, רק חמלה לנרדף, לקורבן למסע צייד תקשורתי אכזר, נבזי ומרושע. עכשיו הנרדף רודף והניצוד הפך לצייד.
"נטע זר","עשב שוטה" הוא מכנה את משה פייגלין, מילים המזכירות את קריאת בן-גוריון ל"יישוב המאורגן" להוקיע, להקיא, להכות ולהסגיר את "הפורשים", אנשי האצ'ל והלח"י, האבות המייסדים של תנועת החרות שהליכוד צמח ממנה.
הדמיון רב. מתוך פטריוטיות "קיצונית" סרבו "הפורשים" ללכת בדרך המרכזית של ההנהגה הרשמית, שלרוב שיתפה פעולה עם הבריטים. ואילו את פייגלין פוסלים בגלל תגובתו "הקיצונית" להסכם אוסלו, שהתבטאה בחסימת כבישים ואי ציות בלתי אלים, פעולת מחאה מקובלת בכל דמוקרטיה.
לאחר שספג ביקורת, חידד נתניהו את המסר. כעת הוא דורש "להוציא מן הליכוד את השחיתות והקיצוניות", ואינו מערבב עוד את הטיפוסים הפליליים, שעומרי שרון הכניס לתוך הליכוד, עם האידיאליסטים "הקיצונים" הקרויים "פייגלינים".
ובכל זאת, ספק אם מחכמה פותח נתניהו, מיד עם היבחרו, במסע של טיהור, שריח בלתי דמוקרטי נודף ממנו, במקום להפנות את כל הכוחות נגד השיטות הדיקטטוריות של יריבו, שרון.
הרחקת ה"קיצונים" מחייבת את הליכוד להגדיר את עצמו: התנגדות גורפת לחורבן יישובים יהודים, פוסלת חברות בליכוד? והתנגדות לשלטון פלשתיני בא'י המערבית? ושאיפה לבניית בית המקדש, כמאמר השיר "ייבנה, ייבנה"?
אני כשלעצמי דוחה בהחלט טרנספר לערבים, אולם במחשבה הזאת השתעשעו כל אבות הציונות, וע"פ הסקרים תומכים בה מאות אלפים, אם לא מיליונים.
הליכוד יכול להשתבח במצעו שאין בו זכר לרעיון הבלתי אנושי הזה. אך בתנועה דמוקרטית, רחבה, חופשית - האם אסור לחברים לעשות לו נפשות? היכן היה נתניהו כל השנים, כאשר לא יזם הוצאה מן הליכוד של שמאלנים כציפי ליבני, אהוד אולמרט ומאיר שטרית, שדגלו במדינה פלשתינית, כאשר זו נשללה עדיין אפילו במצע מפלגת העבודה?
מובן, שלא האידיאולוגיה הניעה את נתניהו לפתוח במסע הטיהור, כ'א שיקול אופורתוניסטי: הואיל ומכונת התעמולה של שרון מנסה לסמן אותו כימין, הוא יברח אל המרכז. אלא, שבדיוק לשם היא רוצה שילך.
האסטרטגים של שרון חישבו בצדק, שפסילתו של פייגלין בגלל לאומיות יתירה תרחיק מן הליכוד מצביעים לאומיים, ומאידך לא תביא לו אף בוחר "מתון" מן המרכז. שרון וסילבן שלום, כל אחד מטעמיו, מעוניינים להציג לבוחר ליכוד אנמי, חסר צבע ואידיאולוגיה, וממילא - בלתי רלוונטי.
את המטרה הזאת תשרת היטב הדחתו של פייגלין, שעד עתה נחשב לתופעה שולית. הליכוד יצא קרח מכאן ומכאן וספק אם ישרוד, ועימו תימוג גם הקריירה הפוליטית של נתניהו.
בדרך כלל, נרדף שהפך לרודף, רודף את רודפו. חידושו של נתניהו, שהוא רודף את מי שרודפו מסמן לו לרדוף. זו חולשה מובנית בליכוד מאז ומעולם, שבכל שנות שלטונו קיבל תמיד כ"arbiter elegantiae" - כפוסק אחרון של מה שראוי להיחשב נאה, מקובל ונכון - את השמאל. ומאחר שהשמאל בראשות שרון פוסק עכשיו, שכל מה שמריח "ימין" אינו עוד פוליטיקלי קורקט - נתניהו עושה לפייגלין סזון.
