בשבוע האבל והזיכרון על רצח יצחק רבין ז"ל, נאמרו המון מילים על האיש ודרכו, על הרצח הנתעב, על הרוצח כעשב שוטה, על הצורך באחדות העם, על המוסר היהודי (אם אומנם יש כזה בפועל) ועוד מלים ממלכתיות מאוד. אבל האמת לא נאמרה: לא נאמר כי הרצח היה תוצאה של דה-לגיטימציה של השלטון הנבחר, ולא נאמר שחבורה של רבנים ועסקנים פוליטיים מהימין - כולל חברי כנסת, ומי שכיהנו או מכהנים כשָרים גם כיום - הגיעו למעמדם מכוח החוק, מקבלים את שכרם מכוח החוק, ומשום כך הם חייבים להיות כפופים לחוק.
ממשלה נבחרת זכתה לדיסקרדיטציה ודה-לגיטימציה. שמיר קרא לה: "ממשלת דמים מרושעת ואכזרית", וקבע כי "הכול כשר כדי להפיל אותה"; רחבעם זאבי ז"ל קרא לה "ממשלה לא שפויה שמכווצת את ישראל לגבולות אושוויץ"; גם רפאל איתן ז"ל השתמש במוטיב השואה, וכינה את ממשלת רבין "חבורה של יודנראט, חזליגנים".
אריק שרון כתב ב"הירדן": "הסברנו, הצבענו אי-אמון אינספור פעמים, שום דבר לא עוזר, עכשיו אתם אנשי יש"ע, המובילים ... עליכם להיערך, הממשלה כבר מסגירה את המתנחלים לכנופיות פלשתיניות מזוינות ... אל תשבתו לרגע, אנשי 'שלום עכשיו' וגרורים קרובים נפשית למרצחי אש"ף יותר מאשר אליכם ... יש להיערך כדי לתת תשובה למצבים אלה ...". ובספטמבר 1995 אמר שרון לביטאון כפר חב"ד: "מדובר כאן בשיתוף פעולה בין שני אנשים, פרס ורבין, שבכל מדינה אחרת היו מעמידים אותם לדין בבית- משפט ... אם חס ושלום תממש הממשלה את תוכניותיה, הציבור יצטרך להאשים את עצמו שלא היו בו כוחות הנפש לקום ולעשות את מה שצריך לעשות".
אפשר להביא עוד הרבה מובאות כאלה. אפשר גם לשאול כיצד רבני ישיבות ההסדר, הקיימות מכוח החוק, אשר מתפרנסים מקופת המדינה כעובדי מדינה, התסיסו אז ומתסיסים היום נגד ממשלות נבחרות - וזאת במה שקוראים "הדמוקרטיה הישראלית היחידה במזרח התיכון". אם נשים דגש על "המזרח התיכון", אולי תהיה ההגדרה סבירה.
גם עשר שנים לאחר רצח רבין לא מעז איש לדבר על המרי נגד הלגיטימיות של הממשל. כולם מחבקים את כולם באהבה יהודית - "יהודי לא הורג יהודי" (ועוד איך - החסר רצח בישראל?); "יהודי לא מגרש יהודי" (ועוד איך - כמה אנשים שאינם מסוגלים לשלם את המשכנתא מגורשים מבתיהם ורכושם נמכר?) - ומשמיעים נאומים מלאי נופת-צופים על אחדות העם.
מייד לאחר הרצח זכו המסיתים לחיבוקי אהבה, ועל כן הם חשו כי מותר להם להפנות אותו סגנון גס ובוטה כלפי אריק שרון כראש ממשלה, בעת "ההינתקות" מרצועת עזה. שוב אנו עדים לאותה הסתה מפי אותם גיבורי המרדה ואותם רבנים משולהבים, שאיש בישראל אינו מעז להעמידם לדין - או לדין משמעתי, כעובדי מדינה. שוו בנפשכם, אילו נאמרו דברים כאלה מפי מורים במערכת החינוך - מה היה דינם?
למעשה, אין זה מפליא כלל - שהרי הרבנים מדברים בשם אלוהים ונצח ישראל, ומשמיעים דברי חזון מעוותים. מאחר שכה רבים בתוכנו מאמינים באמונות שווא, וכולנו כפופים מכוח החוק לממסד דתי אורתודוקסי, שמרן ומתנשא - מה הפלא ש"כלי קודש" למיניהם מתירים לעצמם לבוּז לחוק ולמשפט של המדינה החילונית?
ובכן, אותו חיבוק ואותה התלהמות על האחדות ועל האהבה היהודית נתנו היתר גם הפעם להכרזה על דה-לגיטימציה של ראש הממשלה ולהשמעת אותם דברי שנאה והסתה שכוונו - גם על ידו - ליצחק רבין. המתנחלים ורבניהם ראו כי נוהגים בהם בכסיות של משי - ועל כן צפויה הידרדרות נוספת של "הממלכתיות הדמוקרטית שלנו", ולא רק ביחס למאבק לשלום ולהסדר עם הפלשתינים. אנו עדים גם למסע השמצות נגד בית המשפט העליון ולדרכים נלוזות שנועדו לצמצם את סמכותו - והכול כדי לאפשר ל"אדוני הארץ" לכרסם בכל נורמה של זכויות אדם ולהגביל את המאבק בשרירות של השררה ובשחיתות.
בתוך כל אלה, איש אינו חוקר ואינו בודק כראוי את תקציבי הצבא המנופחים, את הרכש היקר והמיותר, את המסחר בנשק ואת השחיתות הנלווית לכך. אין פלא כי "משרד הביטחון מתנגד להצטרפותה של ישראל לאמנה הבינלאומית נגד שחיתות, מחשש שהדבר יביא לאובדן של מאות מיליונים" (ראה "ידיעות אחרונות" 15.11.05).
הרקמה הדקה של הדמוקרטיה הישראלית נתונה למתקפת אגרופים; עשרות אלפים הופקרו לעוני ולמרורים; הצבא יוצר פרובוקציות בקרב הפלשתינים ו"מחסל", כלומר "רוצח", אנשים שאינם בשום אופן בבחינת "פצצה מתקתקת" - וזאת מתוך כוונה לעורר מהומות, תוך פגיעה לא רק במטרה המבוימת אלא גם באזרחים עוברי-אורח, ילדים, נשים וזקנים. בדרך זו מכינים מלחמה נוספת, ואולי גם גירוש נוסף, וזאת כדי להרחיב את ארץ המתנחלים-היהודים.
איש אינו עוצר את מרחץ הדמים שמבצע הצבא בפלשתינים - ולא את גזל האדמות המתבצע יום-יום, מכוח תקנות ההגנה המנדטוריות הידועות לשמצה. השרים והח"כים עסוקים בקריירה שלהם, ולאף אחד לא איכפת שהחוק אינו נאכף בשטחים הכבושים ושנציגי העם, הרואה עצמו קורבן אולטימטיבי של ההיסטוריה, משתמשים בכוח גובר והולך נגד אוכלוסיה חלשה ורעבה, שהצבא שלנו הכניס אותה למכלאות מעצר - שהרי כיום כל ישוב פלשתיני הוא מחנה מעצר, ובאנשים שם נוהגים גרוע יותר מאשר בבהמות. עכשיו גם אין מדברים אתם ישירות: מפעילים כפתורים אלקטרונים, שהופכים לעתים למלכודת פוגענית.
בעוד כל אלה מתרחשים, ובעוד העיר תל אביב צוהלת ללא הפסקה - תוך התעלמות מכל המתרחש - הגיעה בשורה מעודדת: עמיר פרץ נבחר לעמוד בראש מפלגת העבודה, ובכך חולל נס של ממש - כמעט "תחיית המתים" - בעבור המפלגה עצמה, כל "השמאל הדמוקרטי" בישראל וכל דורשי השלום שקולם נדם לאחרונה, פרט אולי ליוסי ביילין השוקד להביא את יוזמת ז'נבה לתודעת הציבור בארץ ובעולם. יש לציין שבזירה האחרונה הוא נוחל הצלחה גדולה יותר. אצלנו כמו קפא הכול על שמריו מאז קבע אהוד ברק "שאין עם מי לדבר" והתיר לאריק שרון לעלות להר הבית עם צבא מלווים חמוש. התוצאה ידועה וכואבת לנו, לערביי ישראל ובייחוד לפלשתינים.
קולו של עמיר פרץ צלול ונשמע היטב. תחילה אמרו שלא יצלח כי אינו גנרל וכי הוא חסר-ניסיון כי לא היה שר. אך משניצח וקולו נשמע, התגמדו הגנרלים היושבים בממשלה ואלה הרוצים לשבת בה. הוא מכריח את כולם להתייחס לחברה ובעיותיה - למובטלים, לזקנים, לחולים, למשפחות החד-הוריות ולילדים שאין להוריהם במה לפרנסם. לעומת זאת, הרבנים אשר מתלהמים בעניין ארץ-ישראל השלמה אינם מתייחסים כלל לזעקת העני, האלמנה, הזקן והטף.
הוא מזכיר לנו את ימי אוסלו - ואכן, כדאי שנזכור את הפריחה שידענו באותה תקופה: מדינות שעד אז לא הכירו בישראל רקמו עמנו יחסים דיפלומטיים ויחסי מסחר; השפע והתקווה חגגו ... עד שבאו "אדוני הארץ" - המתנחלים, רבניהם ופטרוניהם, הפעילים באופוזיציה העוינת והמסיתה, "עשו מעשה" (אמנם בידי שליח) ורצחו את רבין.
ההגינות מחייבת להודות שגם לאהוד ברק היה חלק לא-מבוטל ברצח אוסלו ובהידרדרותה של מפלגת העבודה - גם בהתנהלותו היהירה וגם ב"ספין" שבא לחפות עליה: הוא הודיע כי "אין עם מי לדבר", בעוד שערב העלייה להר הבית בא אליו יאסר ערפאת והתחנן שלא ייתן לשרון לעלות להר, בשל התסכול הנורא של האוכלוסיה ואי-השקט בעקבות כל מה שקרה בקמפ דיוויד.
עכשיו השמיע עמיר פרץ קריאה אמיצה ובוטחת, שהביאה להתעוררות רבתי ולהקדמת הבחירות. גם אם יעשה שגיאות, את הטלטלה הכללית הוא כבר חולל. אם חבריו במפלגה יבינו מה אפשר לעשות עכשיו, ואם הם יעמדו לצדו ויעזרו לו, כי אז יתכן שנוכל לעלות שוב על דרך המלך: שגשוג כלכלי, קירוב השלום ומניעת הפרובוקציה הצבאית השיטתית, אשר מקדמת מלחמה לצורך כיבוש נוסף, תוך התעלמות מהרג ומרצח של פלשתינים - וגם מיַתמוּת ומִמָוות בקרב האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל, שהצבא אמור כביכול להגן עליה.
התסיסה שהתעוררה מעניקה לנו זיק של תקווה. הזיק הזה יכול להצית להבה אך גם לדעוך בקלות, ולכן כדאי מאוד לשמור עליו, לטפח אותו ולהתחיל להתבונן על חיינו ומהלכינו ברוח ההבטחה והתקווה שהציתה בנו הכרזת העצמאות.
