הבחירות ברשות הפלשתינית מתקרבות. מילים כמו האופק המדיני, דמוקרטיה, שלטון העם, מעוררים תקווה גדולה בקרב מחנה השלום הישראלי.
סיפרו לנו שהדמוקרטיה היא מקור הסמכות, מקור ההשראה למתינות, למשא-ומתן, לאופק של שלום שריר ובר קיימא במזרח הים התיכון. סיפרו לנו שמדינות דמוקרטיות אינן נלחמות אלא מסביב לשולחן המשא-ומתן. על כן דמוקרטיה ערבית היא חזון אחרית הימים המתגשם אל מול עינינו.
והנה מתברר כי הדבר האחרון שאנו רוצים בו, השתלטות הגורמים האיסלמיסטים על אושיות השלטון הערבי, היא התוצאה הישירה של ההתמודדות הדמוקרטית לכאורה בקרב ערביי ארץ ישראל.
הגורם המיצג את רצון העם הערבי בארץ ישראל איננו הגורם שחתם באופן רשמי על הסכמים שיש בהם מן ההכרה במדינה היהודית. הגורם המייצג את רצון העם הערבי היושב בציון הוא הדורש, ומקיים, את הרס המדינה היהודית, ברוח האיסלאם התוקפני.
לפני כשבוע דווח בצנעה, כי מכון מחקר נורבגי ערך סקר בקרב ערבים בארץ ישראל, ושאל על עמדתם בעניין מדינת היהודים, ועל הדרכים להתמודד עם התופעה- התוצאות ברורות.
רובה המכריע של האוכלוסיה הערבית תומך בג'יהאד כנגד המדינה היהודית, וכל האמצעים מקדשים את המטרה. המחקר מצטרף לשורה ארוכה של פרסומים המראים, כי רובה המכריע של האוכלוסיה הערבית אינו מעוניין כלל בחלוקה של ארץ ישראל כפתרון של שלום, לא יותר משהיה מעוניין בשנת 1947.
יתר על כן, כל נסיגה שישראל נאלצת לבצע בשל לחץ הטרור הערבי מתפרשת כהצלחה של אסטרטגיית הטרור, וכמאמר יואל מרקוס בפורום ירושלים, מחזקת את ידי הגורמים העוסקים בטרור כאמצעי העיקרי לפירוק המדינה היהודית. אם בדמוקרטיה ערבית חפצנו, עלינו לקבל את העובדה שהחמאס והג'יהאד מייצגים נאמנה את בני העם הערבי היושב בציון, משני צדי הקו הירוק.
החמאס, הג'יהאד, ושאר הגורמים האיסלמים הם תוצרים של האידיאולוגיה הווהאבית, השוללת מכל וכל דו-קיום עם כל ישות או תרבות אחרת, ואפילו תרבות איסלמית אחרת.
האידיאולוגיה הזו מזוהה ישירות עם השלטון הסעודי, ומקבלת ממנו את המימון, את החינוך ואת הגיבוי, בדיוק כמו הטאליבן. אלו התנועות שהשתלטו על הרחוב הערבי והן נדבכים מרכזיים בהתגוששות הממושכת בתוך האומה הערבית בין התנועות החילוניות מיסודה של המפלגה הנאצית (הבעת, הנאצריזם וממשיכי דרכו של חג' אמין אל חוסייני) והאיסלאם הווהאבי, ששם לו למטרה לטהר את האיסלאם ואת העולם מן הכפירה.
ראיות לכך כי הסכסוך הערבי-יהודי הוא משני למלחמה הנטושה בתוך האומה הערבית, הן ההידרדרות למלחמת כנופיות בתוך הרשות הפלשתינית בעזה, ומלחמת הטרור הניטשת בכל עוזה בעירק, מקום שבו כבר אין יהודי לרפואה.
מתברר, כי גם מדינת ישראל היא חלק מן הווהאביזם. לפני חמש שנים הוציאה ערב הסעודית לאור את תוכנית השלום למזרח התיכון, שעיקרה תוכנית פירוק מדינת היהודים בשלבים.
הממשל האמריקני עידן את התוכנית במידה קלה, וממשלת ישראל, תחת לחץ אמריקני כבד, קיבלה אותה, עם או בלי הסתייגויות. רוצה לומר, מדינת ישראל קיבלה עליה תוכנית שהיא הבסיס לקיומו של החמאס, תוכנית הסוללת את הדרך להרס מדינת היהודים.
אם כך, מה לנו כי נזעק שהחמאס אינו קביל כשותף למשא-ומתן? כיצד אש"פ, שבסיסו הדתי שונה, אך תפיסתו היא נאצית מעיקרה, כשר למשא-ומתן? שני הארגונים שמו להם למטרה להשמיד את מדינת היהודים, כל אחד מטעמיו הוא. אם אש"פ קביל, אזי החמאס קביל באותה המידה.
אלא שלא בזה מדובר. ראש ממשלת ישראל מחפש את הדרך להוציא את עצמו מן המלכודת שלתוכה הוכנס. באמצעות החמאס יוכל לצאת מן הכלוב של ההתחייבות למפת הדרכים. מן הרגע שבו היה החמאס לבן ברית ואחיו הרעיוני של בן-לאדן (שכן שניהם יונקים מאותו עטין), שואף ראש הממשלה להפוך את החמאס לגורם המוביל בפוליטיקה של ערביי ארץ ישראל.
מן ההתחייבויות לרשות החמאס אפשר להתחמק. צודקים אם כך אלו שטוענים, כי ממשלת ישראל עושה ככל יכולתה להעלות את החמאס. לא מצדקתו, אלא מרשעתו, שכן רק את הרשעים המוצהרים ניתן לגרש בחוזק יד.
כמובן, שלו היה ראש הממשלה (וכל ראשי הממשלה שקדמו לו, ואלו שיבואו אחריו) חכם, ולא רק פיקח, היה נזהר מראש מלהכנס לפח היוקש, ומשאיר גם את עצמו וגם את מדינת ישראל חופשיים לנהל מדיניות ריבונית אמיתית.
עתה כל שנשאר בידו לעשות הוא לקוות שהחמאס יממש את הפוטנציאל הגלום בו, וישבור את כל הכלים של מתווה אוסלו ומפת הדרכים. או אז ניתן יהיה לנהל מלחמה גלויה ויעילה כנגד הבסיס הדמוגרפי של הרשות החמאסית, ולהגשים את חזון ארץ ישראל השלמה, על אפם ועל חמתם של נוטרי האתרוג.
