רבים מאתנו מכירים את תחנת הדלק הממוקמת בצומת "רעננה צפון", בשולי כביש מספר 4 (כביש ת"א - חיפה הישן).
מדובר בצומת המשמש עורק תחבורה מרכזי ובשעות העומס נגרמים פקקי תנועה המקשים על הנהגים הרבים הנזקקים לנתיב זה, בשל כך החלו ועדות התכנון לעסוק בניסיונות להסדיר את התנועה בצומת זה (ובצומת כפר סבא).
במסגרת הפתרון שהתגבש הופקדה תוכנית שאמורה הייתה להסדיר כביש עילי בצומת שייסלל על תוואי הדרך שבו ממוקמת היום תחנת הדלק ומייעדת את התחנה להריסה.
נעשו ניסיונות בין בעלי תחנת הדלק למע"צ וגורמי התכנון להגיע לפתרון מוסכם (בין של פיצוי כספי ובין של מתן קרקע חלופי לתחנת דלק), אך אלה לא צלחו ובסופו של יום הוועדה המחוזית החליטה ליתן תוקף לתוכנית והבעלים עתר בעתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי כנגדה.
בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה וקבע כי היה על הרשויות לגבש, כבר בשלב אישור התוכנית, הצעה קונקרטית לפיצוי בעלי הקרקע הנפגעים, וכל עוד לא עשו כן, אין לאשר את התוכנית.
בערעור שהגישו הוועדה המקומית לתו"ב רעננה ומע"צ לבית המשפט העליון התהפכה התוצאה. בית המשפט העליון (השופט עדיאל בהסכמת השופטים ביניש ונאור) קבע כי רשות תכנון אינה חייבת לגבש, בשלב אישור התוכנית את עמדתה אם ליתן פיצוי בקרקע או בכסף, ודי היה בכך שמע"צ קיבלה על עצמה לשאת בכל פיצוי שייקבע ככל שייקבע בעתיד.
קל וחומר במקרה דנן כאשר כבר נוהל משא-ומתן וכבר ידוע כי דרישת הבעלים היא פיצוי בשיעור של 7 מיליון דולר לעומת הסכמת מע"צ לשלם פיצוי של 6 מיליון דולר, כך שניתן לומר כי "המערערות ודאי היו מודעות לחובתן לפצות את המשיב, כמו גם להיקף הסכום שבו מדובר".
