הצטרפותו של ד"ר דן בן דוד לאסופת הקרייריסטים של שרון תמורת נזיד עדשים מעוררת מחשבות נוגות: לאן נעלמה הבושה? רק לפני חודש קבלתי ממנו מכתב, ובו הוא מסביר את הסיבות להצטרפותו למפלגת העבודה, ועד כמה הוא ראוי להיות חבר כנסת מטעמה, בעיקר אחרי התפטרותו של בייגה שוחט, שהותירה את המפלגה ללא כלכלן בכיר.
דן נפגש אתי מספר פעמים כדי להסביר את משנתו החברתית-כלכלית, שמעתי נתוחים מעניינים על הקשר המפחיד שבין הון ושלטון, ועל השלטון המושחת של שרון ובניו. חשבתי שהשקפת עולמו המוצקה של ד"ר דן בן דוד ראויה לייצוג ברשימת מפלגת העבודה לכנסת.
ולפתע הכלכלן הבכיר נעלם. הפסיק באחת את מסע הפריימריז המייגע בין סניפי המפלגה. שכונת התקווה הפכה לזירה לא ראויה. לזכותו יאמר שהוא לא היה הראשון. את חציית הקווים נטולת הבושה עשו לפניו שמעון פרס, חיים רמון, דליה איציק, שי חרמש. כולם תמורת מושב נוח בכנסת. משוחררים מהדיונים המפרכים והמתישים של מרכז מפלגה, מפגשים עם גמלאים בקריית אונו וקרית מוצקין, בנען וגבעת ברנר. כל שנדרש זו שיחה ידידותית עם עמרי וגלעד שרון. הם אפילו לא צריכים להטריח את האב המצונתר. אוי לאותה בושה.
פעם קראו לתופעה כלנתריזם או בלשון בוטה יותר בגידה. היום לא צריך לנמק, להתנצל. הנוטשים הם גבורי התרבות של היום. הם וודאי נמצאים ברשימתו המכובדת של גאידמק. הם שטסו לפני מספר חדשים, בטיסה מיוחדת למסיבה בפריס. כי כך יעשה לאנשים שבעלי ההון זקוקים לקרבתם.
ואנחנו מה נותר לנו? ללכת אל הקלפי ולקבוע בהצבעתנו את הקווים האדומים של התנהגות ראויה והתנהגות בזויה. הדשא של השכן הוא צהוב יותר. אין שם לא צדק ולא צדקה. לא יושר ולא יושרה. יש שם אפשרות חד-פעמית לבחירה לכנסת ישראל. שאינה מחייבת את הנבחר לבוחר.
בפעם הראשונה הנבחר לא צריך לספור אותך, ואין לו צורך אפילו לשקר בהבטחותיו. הוא יודע ואתה יודע, שהעני ישאר עני. תושבי הפריפריה ימשיכו להתלונן על קיפוח, וינהרו אל הקלפי לבחור בשלטון המקפח. חבר הקיבוץ ימשיך להיות העושק של קרקעות המדינה בעיניהם של בעלי השררה.
התרגלנו:
שחיתות ושלטון הולכים שלובי זרוע.
הפערים הם חלק ממבנה הכלכלה העולמית.
הטרור הוא בעיה בין-לאומית וצריך לדעת לחיות אתו.
את גבולות המדינה יקבעו האמריקנים.
חברות במפלגה היא מונח חסר משמעות.
שליחות ומחוייבות הם מושגים למילון ולא דרך חיים.
אין יותר מפני מה להתבייש.
