ההתלבטות לבחור את פסק דין השנה לא היתה קשה. שנת 2005 הצטיינה כשנת התינוקות בתחום דיני המשפחה. פסק דין רדף פסק דין, כאשר התוצאות הפכו למושא ניחושים והגרלות, עד שכמעט היה אפשר לשלבם ב"סטארט אפים" של אתרי ההימורים, כתחום ספציפי.
הפור שנפל בבית המשפט העליון בפרשת תינוק המריבה (בע"מ 377/05 פלונית ופלוני נגד ההורים הביולוגים) היה בניגוד לציפיות בתחילת הדרך, ואין ספק שזהו פסק הדין המדובר ביותר.
באקורד הסיום הכריע בית המשפט העליון לטובת ההורים המאמצים תוך ניתוח מעמיק של הסוגיות, נטרול המוקשים המשפטיים, ומתן כל כובד המשקל על טובת הקטין. אין ספק שפסק הדין הוא יצירה משפטית מכל אספקט שהוא.
מאידך-גיסא שנת 2005 היא שנה שנייה וכואבת למתדיינים בדיני משפחה, ולמשפטנים העוסקים בתחום זה, כאשר תוצאות בג"צ "פלמן" (בג"צ 8497/00 א.פ נגד ג.פ ), שניתן רק שנה וחצי לפני כן, כבר הולכים ומסבכים את המשפט האישי המורכב בלאו הכי.
השנה (וחצי) שאחרי בג"צ "פלמן" - פסק הדין שלא נכתב לרבים שאינם עוסקים בתחום דיני המשפחה, בג"צ "פלמן", אינו אומר דבר, אך למי שתחום זה הוא לחם חוקו, הפך פסק דין זה לחזיון סיוטי.
הפרקליטים והמשפטנים בתחום אחידי דעים, כי בג"צ זה מחזיר את דיני המשפחה מספר עשורים לאחור, מוחק עשרות שנות שפיטה מתקדמת ומודרנית, ומוסיף ל"מרוץ הסמכויות" גם מרוץ נוסף ושמו "מרוץ ההחלטות", שמשמעותו כי הסמכות (לבית המשפט או לבית הדין) תוכרע על-פי השאלה "מי שהכריע ראשון בשאלת הסמכות.
מצאתי לנכון להעניק הצטיינות לפסק הדין שלא נכתב, ושיחזיר עטרה ליושנה וישיב לנו את עשרות התקדימים שפורסמו עד לפסק דין פלמן; קיימת ציפיה דרוכה לפסק דין אמיץ, שבו תיכתב הדעה הביקורתית על בג"צ פלמן, ובמסגרתו ישופרו תוצאות בג"צ זה בדרך תרבותית, חכמה ואלגנטית.
בג"צ "פלמן" כבהרבה מקרים כאוטיים, מקורו של בג"צ פלמן בכוונות טובות.
פרשת בני הזוג פלמן התחילה בתסריט הידוע של "מרוץ הסמכויות": הבעל הגיש תביעתו בבית הדין הרבני, ואילו האישה בבית המשפט לענייני משפחה. כמו בכל תיק כזה, גם כאן נטענו הטענות השגרתיות, בדבר כנות תביעת הגירושין, כנות כריכת תביעות הממון ודרך ניסוחן.
ההלכות הרגילות שנכתבו במאות בתיקים כדוגמת זה, השאירו את הסמכות לבית המשפט האזרחי (שבעשור האחרון הוא בית המשפט לענייני משפחה, ולפנים היה בית המשפט המחוזי). אלא שבעניין בני הזוג פלמן, ניתנה החלטה בדבר השארת הסמכות לבית המשפט האזרחי ע"י בית המשפט לענייני משפחה, לפני החלטה הפוכה של בית הדין הרבני, שקבע כי הסמכות תינתן לבית הדין.
אלמלא רצה בית המשפט העליון להיות יצירתי, והיה פוסק רק על-פי ההלכות הוותיקות לגבי שאלות "הכנות", לא היה בית המשפט העליון נכנס לתוך עקרונות כלליים, שלא היו כלל דרושים לפסיקה הספציפית.
או אז בג"צ זה לא היה נכנס כלל לתודעתנו, והיה הופך חוליה בסדרת התקדימים האינסופית של פסקי דין, שהעבירו את סמכות הדיון לבית המשפט, או שהטילו על בית הדין חובת דיון על-פי הדין הישראלי האזרחי בנושאים הממוניים שבין בני זוג, שלשיאם הגיע בית המשפט בבג"צ בבלי (בג"צ 1000/92 חוה בבלי נגד בית הדין הרבני הגדול ואחרים).
אלא שבית המשפט העליון במסגרת בג"צ פלמן, החליט באופן יצירתי "לעשות סדר" בין הערכאות, ולגרום לכך שהאחת תכבד את רעותה ולא תסיג את גבולה בהחלטות שחברתה כבר פסקה בהם.
לכאורה "מטרה ראויה" ואף טובה, אלא שמה שטוב וראוי בקונספטים כלליים, אינו תמיד נכון ומתאים לתחום דיני המשפחה המורכב והמסובך שמערכת המשפט הישראלית יצרה.
בית המשפט העליון החליט בעניין פלמן, כי אם הכריע בית המשפט האזרחי בדבר סמכותו, יכבד בית הדין הרבני את פסיקתו ולא יפגע בה. הכרעה זו לוותה בנימוק עקרוני, כי על כל ערכאה לכבד החלטת רעותה, אם זו ניתנה קודם לכן.
בהחלטתו זו של בית המשפט העליון, הוא הכריז בעצם על מרוץ חדש שלא היה קיים קודם לכן והמכונה כיום: " מרוץ ההחלטות".
צא וראה, שמעתה לא רק הצדדים המתדיינים ועורכי הדין מתחרים מי יגיש ראשון את התביעה לבית הדין או לבית המשפט, אלא שמאז בג"צ פלמן, גם השופטים בבתי המשפט והדיינים בבתי הדין מתחרים מי יפסוק ראשון בשאלת הסמכות.
למי היה נחוץ תקדים זה? החסרים אנו בעיות פרוצדוראליות וסיבוכים מהותיים שהפכו את חיי המתדיינים בענייני אישות למרכבת שדים, בזבוז זמן שיפוטי ונפילה בין הכיסאות?
להבדיל ממדינות אחרות, הזמן השיפוטי המתבזבז בבתי המשפט בישראל על טענות פרוצדוראליות בדיני משפחה הוא גבוה ויקר. כאשר מגיע סוף-סוף זמנו של הדיון המהותי בשאלות חלוקת ההון המשפחתי, הפרקליטים ובית המשפט מגיעים לדרגה גבוהה של עייפות ושחיקה ואז, הצד החלש יותר מבחינה כלכלית ונפשית מרים ידיים וחותם על הסכם ויתור - וכרגיל העשיר מתעשר יותר, ואין חדש תחת השמש.
כאשר הכריע בית המשפט בפרשת פלמן, אכן התאים העיקרון שנקבע בבג"צ לתוצאה הסופית שלה התכוונו השופטים, ועזר להם לקבוע כי הסמכות היא בידי בית המשפט האזרחי (לענייני משפחה).
אלא שהתוצאה, שאליה הגיעו השופטים, היא חרב פיפיות במקרה הפוך שבו בית הדין הרבני פוסק ראשון לעניין הסמכות. הרי בשל אותו עיקרון של "כבוד הערכאות" אסור גם לבית המשפט לקבוע אחרת, אלא במקרים מיוחדים ביותר.
השלכות בג"צ פלמן לצערנו, השופטים הנכבדים החטיאו את המטרה, מאחר ובבתי הדין הרבניים קיימת פרוצדורה שונה לחלוטין מזו שבבתי המשפט האזרחיים, קרי בתי המשפט לענייני משפחה.
אילו היו שופטי בית המשפט העליון מנתחים את הההבדלים בסדרי הדין שבין שתי הערכאות, היו נוכחים לדעת כי בבית הדין הרבני לא קיימת חובה להגיש כתב הגנה, ולא קיימת חובה להגיש כלל בקשות בכתב בעניינים שונים של פרוצדורה.
בבית הדין הרבני ניתן להגיע לדיון ראשון בתביעה תוך שבועות אחדים מיום הגשת התביעה, ולעיתים אפילו תוך ימים ספורים, אם אכן בית הדין מגיע למסקנה כזאת,
משום שהוא מוגבל בפרוצדורה, יכול בית הדין הרבני לקבוע מועד דיון מיידי אם קיימת שאלה בעניין סמכותו, בשל האינטרס שיש לו בנושא. בקשה בעניין סמכות בבית הדין הרבני אינה חייבת להיות בכתב, ולפיכך אינה חייבת בתשובה, ומכאן שאינה דורשת תקופת זמן מוקדמת לדיון.
יתרה מזאת, את הבקשה בעניין סמכות בית הדין ניתן להעלות בדיון הראשון (שכאמור יכול להיקבע באופן מיידי). ואם לא די בכך, הדיון בבקשות מסגרת בית הדין אינו כרוך בהגשת תצהירים כמצווה וכמקובל בבתי המשפט, אלא בטענות בעל פה. חקירת בעלי הדין היריבים אף היא אינה בדרך סדרי הדין ,לעומת הדיון ,שבו במצב כזה בעלי הדין היריבים אינם נחשבים כלל כעדים, ועל כן עדותם אינה מהווה ראייה כלל.
כיצד הכריז בית המשפט העליון על "שוויון" בהחלטות שמטבען שייכות למישור פרוצדוראלי וראייתי שונה לחלוטין?
הדיון בבתי המשפט לענייני משפחה צמוד לתקנות שקובעות, כי לאחר מסירת כתב התביעה, יש להגיש כתב הגנה תוך תקופת זמן של 15 עד 30 יום ( תלוי במהות התביעה); מקובל כי ביהמ"ש מעניק הארכות מועד להגשת כתבי הגנה כבשגרה.
רק לאחר הגשת כתב ההגנה נקבע מועד ראשון לשמיעת התיק. המועד הואלפחות 60 עד 90 יום, לפי העומס הנהוג כיום בבתי המשפט. בקשה לדחיית התביעה בשל טענת סמכות, מוגשת רק לפי רצון הנתבע, שהוא כמובן התובע בבית הדין הרבני ויכולה להתעכב לפי רצונו.
בעניין קביעת הסמכות, אם הבקשה תוגש לבית המשפט לענייני משפחה ביוזמת התובעת, הרי הדיון בה הוא אגב תצהיר התובעת ותצהיר תשובה של הנתבע, ויש ספק אם הדיון יוכל להתקיים במועד מוקדם.
יוצא אם כך, שמראש אין לתובעת בבית המשפט סיכוי שהדיון וההחלטה בעניין הסמכות יינתנו בבית המשפט מוקדם יותר מאשר בבית הדין הרבני.
לא נתפלא שמרבית הדיונים בענייני הסמכות יוכרעו בעתיד הקרוב על-ידי בתי הדין הרבניים, וכך התיקים הרכושיים יחזרו להתדיין בבתי הדין הרבניים כפי שהיה במחצית המאה הקודמת.
מאחר וברוב המקרים יערער הצד המפסיד על החלטת הסמכות, הרי עצם פסיקתו של בית הדין הרבני האזורי אינה סוף פסוק אפילו במסגרת בתי הדין.
מה יהיה על שופט בית המשפט לעשות עפ"י בגץ פלמן? האם להעביר את הסמכות לבית הדין עוד בטרם נתן על כך דעתו בית הדין הרבני הגדול? או שמא להמתין עד פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול?
והרי גם בית הדין הרבני הגדול אינו סוף פסוק. הערכאה האחרונה במסגרת בתי הדין היא פסיקתו של בג"צ - בית המשפט העליון. האם על שופט בית משפט לענייני משפחה להמתין עד להכרעת בית המשפט העליון שיישב כבג"צ על הכרעת בית הדין הרבני הגדול?
ומה יקרה בינתיים למתדיינים האומללים שעיניהם כלות לפתרון, ובמיוחד לאישה שרכושה נלקח על-ידי הבעל, והיא נופלת בין הכיסאות?
בין אם נגיע למסקנה שבג"צ פלמן הוא פסק דין חסר תוכן אופרטיבי מתאים, ובין אם הקונספט העולה ממנו הוא מיותר בצד החיוב שהוא מטיל על "מרוץ ההחלטות", הרי וודאי כי יש לנהוג בו בזהירות יתר.
אין ספק שהיצמדות לאורך זמן לפרשנות צרה של בג"צ פלמן, עלולה להסב נזק בלתי הפיך למתדיינים בתחום זה. לכן יש לשקול את מזעור הנזק בשלב הראשון במתן פרשנות רחבה של "הנימוקים המיוחדים" שאותם מעלה פסק הדין כנגד כלל "כיבוד הערכאות".
יש לזכור כי כללי הכריכה בתום הלב ובכנות נקבעו בפסיקה הישראלית במסגרת סעיפי חוק חובקי סמכות של חוק בתי דין רבניים חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מכלל קל וחומר הרי במסגרת זו ניתן להחיל את כללי תום הלב והכנות כהחרגה מהעיקרון שנקבע בבג"צ פלמן.
נכון שאז נמחזר את הכללים והתקדימים הקודמים, אך זאת היא מעין "העזרה הראשונה" עד שהמשפט העליון יפתור זאת בתקדים משופר.
בקצב הידוע של סוג זה של פסקי דין, ובמגבלות השחיקה הידועות שיש למתדיינים, הרי ספק אם יידרש בית המשפט העליון למקרה דומה בתקופה הקרובה.
אם כן, יתבקשו וודאי השופטים לשנות את התקדים שנקבע על ידם, או לחילופין להפיח בו תוכן אופרטיבי, תוך ראיית כלל המגבלות של הערכאה האזרחית "להתחרות" בזמן מתן החלטות עם חברתה בבית הדין.
רק ראייה מפוכחת של ההבדלים הפרוצדוראליים והמהותיים בין הערכאות, ויצירת מדדים שוויוניים ביניהן יוכלו לדור בכפיפה אחת עם כללי כיבוד הערכאות, כי אם לא כן מוטב יהיה להשאיר את המצב המשפטי קודם לבג"צ פלמן, איתו עוד הצלחנו לחיות ...
פסקי הדין שאוזכרו במאמר:
בע"מ 377/05 פלונית ופלוני נגד ההורים הביולוגים
בג"צ 8497/00 א.פ נגד ג.פ
