בקיץ של שנת 1984 עמדו להיערך הבחירות הכלליות. לראשונה לא יעמוד בראש הליכוד מנחם בגין שפרש בסתיו של שנת 1983, והסתגר בביתו. יצחק שמיר שנבחר לעמוד בראש הליכוד ובראש הממשלה לאחר שגבר על דוד לוי בסמוך לפרישתו של בגין, העמיד עצמו לבחירת חברי המרכז. מולו התמודד אריאל שרון. דוד לוי לא התמודד הפעם והסתפק בהודעת תמיכה ביצחק שמיר.
ערב ההצבעה במרכז הכל נראה כמהלך פורמלי. היתה התרגשות מועטה וכולם ציפו לנצחון חלק של יצחק שמיר. ראש מטהו של שמיר, רוני מילוא, הצהיר בעיתונים ערב הבחירות כי להערכתו יזכה שרון ב- 15 אחוזים מן הקולות בלבד. בכך הוא הסתמך על גודלו של מה שנקרא אז "מחנה שרון" במרכז תנועת החרות, ולאור תמיכתו הרשמית של דוד לוי במועמדותו של יצחק שמיר. אני קראתי את הכותרות ולא אהבתי מה שקראתי, וכנראה שגם חברי מרכז לא מעטים..
ממחנה שרון פנו אלי כדי שאשב – כמי שאינו חבר מרכז – באחד הקלפיות מטעמם. לא הייתי שייך למחנה הזה. אפשר סברו כך עקב חברותי עם אבי דודאי שהיה עוזרו של שרון או בעקבות מידע מסויים שהבאתי להם במשפט הדיבה שניהלו אז בניו-יורק נגד כתב ה"טיים" דוד הלוי. בכל אופן, נעניתי ברצון כיוון שחששתי שנצחון גדול מדי ליצחק שמיר לא רק יחזק את מחנהו אלא עלול להראות כהודאה של חברי התנועה ב"אשמתו" של שרון בהסתבכות בלבנון, ולהזיק לנו בבחירות הכלליות.
הייתי אז בשירות מילואים במחנה הפליטים ג'יבליה ברצועת עזה. לקחתי חופשה של כמה שעות מהיחידה ובאתי לגני התערוכה שם נערכה ההצבעה.
כשהתישבתי מול הקלפי, והחלה ההצבעה, גיליתי דבר שעורר בי חיוך, בתחילה; שמות המתמודדים, שרון ושמיר, הודפסו באות כותרת בולטת בכחול עמוק בעוד שמעטפות ההצבעה היו מעטפות דואר רגילות שהן חצי שקופות. בקיצור, יכולתי לראות מה מצביע כל אחד מהמצביעים בקלפי שלי. גם אם קופל הפתק לשתיים, דבר שרוב המצביעים לא טרחו לעשות, עדיין יכולתי לראות למי הצביע כל חבר מרכז. חשבתי שזו תהא דרך משעשעת להעביר את זמן ההצבעה שהיה אמור להיות כארבע שעות.
כעבור כחצי שעה מתחילת ההצבעה התחילה להתברר לי תמונה מדהימה. המצביעים, שאת רובם היכרתי, לרבות השתיכותם המחנתית הצביעו בקצב גובר והולך עבור אריאל שרון בניגוד לכל הציפיות. ראיתי חלק גדול מאנשי לוי מצביעים עבורו וגם חברים הקרובים למשה ארנס, שהחמיצו פנים על ששמיר ולא הוא עומד בראש המחנה ולא רצו לראות אותו יוצא מחוזק מההצבעה. כולם קראו עיתונים ורבים רצו לעשות מעשה. היה ידוע לי כי מחנות שרון ולוי ביחד היו רוב בין חברי המרכז. הצבעה מאסיבית של אנשי לוי לטובת שרון היתה צפוייה להביא לנצחונו.
כשספרתי בשקט את המצביעים וראיתי שבקלפי שלי מעל 40 אחוז מהמצביעים הצביעו לאריאל שרון – נחרדתי. חשבתי שלהעמיד את שרון בראש התנועה בפעם הראשונה בבחירות ללא בגין, וזמן לא רב לאחר שועדת כהן חייבה אותו להתפטר ממשרד הביטחון תהיה הרת אסון. מעבר לכך, חששתי משרון כראש התנועה וראש הממשלה. ספק אם שרון עצמו התכוון ברצינות לרוץ בראש הרשימה בבחירות אלו. לכל היותר שאף להראות שהוא עדיין על המפה.
במבט לאחור, לא הייתי צריך להיות מאוד מופתע. תמיד הערכתי שאם תהיה התמודדות בין דוד לוי לאריאל שרון, לראשות הממשלה רוב אנשי מחנה לוי יצביעו עבור שרון ולא עבור לוי. רובם ראו במחנה קבוצת לחץ פנים תנועתית, ולא קבוצת תמיכה בלתי מוגבלת בדוד לוי לראשות התנועה. עדיין הנתונים נראו מאימים. במרכז של כ- 800 איש (כפי שהיה אז) שמתוכו הגיעו להצביע כ- 700 חברים כמה עשרות קולות מספיקים כדי להכריע את הכף לכאן או לכאן.
החלטתי לעשות מעשה; עזבתי את הקלפי ויצאתי לאולם לקבל את פניהם של אנשי לוי, בין חברי המרכז, שזרמו בנחת פנימה כדי להצביע. הפצתי את הידיעה על היקף ההצבעה לשרון בין מכרי כדי לדאוג שיצביעו ליצחק שמיר. היה ברור לי שחלק לפחות ממצביעי שרון עשו זאת כדי למנוע ממנו תבוסה משפילה או כדי להקטין את הרוב של שמיר. לא משום שחפצו בו לעמוד אז בראש התנועה.
תוך כדי התרוצצותי עברתי ליד כתבת ידיעות אחרונות לעניני מפלגות בינה ברזל ואמרתי לה שאריק עומד לקחת למעלה מארבעים אחוז. היא הביטה בי בחוסר אמון ואחד מחברי הכנסת שעמד לידה העיר שזו תהיה רעידת אדמה.
לא היה לי קל לשכנע את חברי במחנה דוד לוי להצביע לשמיר שנוא נפשם ויריבם. שמתי את כל הקרדיט שהיה לי על כף המאזניים. אני מעריך שזו היתה הפעם היחידה בחיו שמיכאל קליינר, למשל, הצביע ליצחק שמיר.
תוצאות ההצבעה עוררו תדהמה; אריאל שרון הגיע ל- 42 אחוזים מהקולות. כמה עשרות קולות חסרו לו כדי לחולל רעידת אדמה, להביס את שמיר ולעמוד בראש בליכוד בבחירות של שנת 1984.
אני, ככל הנראה, מנעתי משרון את הקולות שהיו דרושים לו כדי להיבחר.
ההישג האדיר של שרון לא יצר את האפקט התקשורתי שהיה ראוי לו; כי בשעה שישבתי בגני התערוכה, עסקו חברי ליחידת המילואים ברצועת עזה במרדף אחר אטובוס "אגד" בקו 300 שנחטף לתוך הרצועה בידי שני מחבלים צעירים. פרשה זו תפסה את מלוא הכותרות ביום המחרת ועתידה היתה לזעזע את המדינה עוד שנים ארוכות אחר כך.
