מר שאול מופז המכהן בתפקיד השר של מה שמכונה בעגה הישראלית "ביטחון", סיפק כותרת חדשה בשבוע שחלף. בהופיעו בפני תלמידים של בית ספר בכפר סבא, הסכים לנהל משא-ומתן עם החמאס בתנאי, שהארגון הלז יכיר במדינת ישראל ויתפרק מנשקו (
הידיעה כאן).
לולא היה זה שאול מופז, הייתי יכול להניח, שמדובר באמירה (שמא פליטת-פה) סרקסטית. ברם, מדובר בשאול מופז בעל דמות היגון, לכן ככל הנראה, מדובר באמירה רצינית.
כשמישהו מעמיד תנאים בפני מישהו אחר, מחוץ להקשר סרקסטי, אמירתו מעלה תקווה למילוי התנאים האלה. במקרה הזה אמירתו של שאול מופז, המגלה כי הרב-אלוף ושר הביטחון אינו מבין את האויב, היא רצינית לא פחות מדברים שאמר אהוד ברק למוחמד דחלאן, מספר שבועות לפני ועידת קמפ-דייויד.
עדותו של דחלאן מובאת בספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף "המלחמה השביעית" (עמ' 67): "הסברתי לו, שלא נגיע להסכם בלא פתרון בעיית הפליטים. ברק נדהם ושאל אותי איך אני, איש מחנה השלום הפלשתיני, מדבר כך."
המשלחת הישראלית לקמפ-דייויד התייחסה לתביעת השיבה כאל תביעת סרק, ואהוד ברק התכוון ברצינות לסגור את כל העניין ב-12 יום של מו"מ. גם הוא לא היה הראשון בין אלה, שלא רצו להסתכל על העובדות, להבין ולהפנים את משמעות התביעות של הצד השני, בטרם יצעידו את מדינת ישראל להרפתקאות בלתי הפיכות: אחת ההנחות של תהליך אוסלו היתה, שאם ישאירו את השאלות הקשות לסוף התהליך, "הזמן יעשה את שלו" והכל יסתדר איכשהו. (
מאמרי על תביעת השיבה כאן).
ברם, דבר אינו יכול איכשהו להסתדר, כשמדובר בנרטיב היסוד של התנועה הפלשתינית. מעמד הפליטות מנוצל עד תום על-ידי רודני המזרח התיכון לצרכיהם השלטוניים. על הנרטיב הזה מונח בסיס המודל העסקי של המפעל ההופך דם לזהב.
כששים שנות מעמד הפליטות תחת המגף של רודני המזרח התיכון חינכו את "הפליטים" לנרטיב השיבה הפלשתינית, שתפס אחיזה של דת פלשתינית מעורבת בדת הג'יהאד.
הציפייה שמישהו יוותר על מילימטר אחד בעניין "השיבה" אינה נסמכת על ראייה מציאותית כלשהי. ביחס להנהגה הערבית, זה להבדיל, כמו הציפייה, ש"מייקרוסופט", למען התחרות ההוגנת בעולם המחשוב, תסכים לוותר על שיווק Windows לטובת Linux.
באשר לנתינים מן השורה, זו החוויה המכוננת, הדומה בעצמתה הרגשית לחוויה המכוננת של ארה"ב: "מסיבת התה" בבוסטון, ומלחמת השחרור.
האם, למען הידוק היחסים עם אירופה, היו האמריקנים מוכנים לשלם מסים לכתר הבריטי, תוך ויתור על הייצוג בפרלמנט? מגוחך לצפות, שרעיון כזה יעלה לדיון, אפילו אם ארה"ב הייתה מוכרחה בשל כך להילחם שוב נגד בריטניה. האם הרב-אלופים הישראלים היו מסוגלים להעלות את הרעיון הזה על הדעת? ככל הנראה לא, אבל כשמדובר בראיס הפלשתינים או שייח' השאהידים - צמד המלים "משא-ומתן" מעביר אותם על דעתם והם מצפים לניסים.
האנטישמיות הלא מתפשרת על פחות מהשמדה טוטאלית של זרע היהודים - היום יש לה ערך דתי - זהו הנרטיב הבסיסי של האיסלאם הג'יהאדיסטי. אנשי חמאס לא יוותרו עליו, כמו שהם לא ישתו בירה עם שאול מופז בחוף גורדון.
כמו שמעמד הפליטות הוא החוויה המכוננת של "המהפיכה הפלשתינית", כך השנאה האנטישמית מונחת בבסיס הפן הדתי של המהפכה הזו. השנאה הזו כורכת בתוכה תיעוב כלפי הדת היהודית עצמה, שוללת אותה כדת עצמאית, רואה בה מעין ספיח האיסלאם ופוסלת ומשמיצה את התלמוד.
תנועת החמאס החליפה למעשה את ספר הקוראן בספר חדית', או אולי במובאה אחת ממנו: "לא תגיע 'השעה' [יום תחיית המתים] עד אשר יתחבא היהודי מאחורי אבן ועץ ויגידו האבן והעץ: הו מוסלמי, עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרוג אותו!".
קוראי היקרים, אין צורך לעשות בנקודה הזו פרצוף של חוסר סבלנות - אני יודע, שכבר נתקלתם במשפט הזה פה ושם, וכבר נמאס לכם ממנו, והייתם מעדיפים שאחדש ולא אחזור על הציטוט הישן; אבל חשבו נא על שכניכם הערבים, שמדינת ישראל השליטה עליהם את מפלצת הרשות הפלשתינית, ומאז הם נאלצים לשמוע את המשפט המאוס הזה לפחות פעם ביום.
צדיקי החמאס מעניין, איך חוסר ההכרה במציאות מפגיש בנקודות מסוימות אנשים בעלי השקפות עולם מנוגדות. כמו שאנשי השמאל מונעים מעצמם בכוח, עיון במידע המפריע להם להאמין ב"שטחים-תמורת", כך הרב מנחם פרומן מתקוע, האיש המצהיר שאינו מבין דבר וחצי דבר בפוליטיקה, מסתובב כבר שנים עם רעיון "שלום בין הדתות".
האיש אינו קורא שום עיתון, לא מעניין אותו אם המלחמה היא אכן בין הדתות או שמא יש לה סיבות אחרות - הרי אם יש לו נוסחה כל כך טובה, אז כל מה שנותר, זה לשכנע את אלוהי המציאות ללכת בדרך הנכונה.
אנשי "נטורי קרתא" השתתפו עם השייח'ים של וואקף במסיבת העיתונאים, שבה הוצגו ראיות מזויפות ל"קשר הציוני נגד מסגד אל-אקצה" (הידיעה כאן). אדם דתי (יהודי?), שהיה לי איתו ויכוח קצר בפורום כתב לי על אנשי החמאס: "אבל הם לא מדברים עלי ככה. הם מדברים על הציונים ככה. על מי שמורד ביהדות ובקב"ה."
מותר לבן-אדם להתנגד לרעיון הציוני, מסיבות דתיות, על-פי אמונתו. ברם, כשחמאס מתחיל להצטייר בדבריו כמעין צבא ה' המעניש את הציונים על המרידה במצוות התורה וחס על הצדיקים, לא נותר לי אלא להיזכר באותם הרבנים באירופה, שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה שכנעו את צאן מרעיתם, שאין סיבה לפחד מהנאצים, כי הנאצים יפגעו רק בציונים.
לבלוע את הפתיון במחשבה שנייה, מדוע שאול מופז מעמיד תנאים כל כך קשים בפני תנועת החמאס דווקא? יש בכך חוסר עקביות, כי אפילו הפלג "הלגיטימי", תנועת הפת"ח, מעולם לא עמדה בתנאים האלה ולמרות זאת,ישראל ניהלה איתה מו"מ, עם תוצאות ידועות, ומתכוונת להמשיך.
גם אין זו הפעם הראשונה, שישראל מוכנה לבלוע את הפיתיון של ריבוי תנועות, שעם כל אחת מהן בנפרד ישראל מנהלת מלחמות נפרדות ויחסים נפרדים. אם בלבנון, מדינה ריבונית לכאורה, מוכנה ישראל לנהל מלחמה נפרדת נגד חיזבאללה תחת הטלת האחריות עם מלוא התוצאות על הממשל המרכזי - מדוע ברש"פ היא תנהג אחרת?
היה איזה מכתב הכרה, שיאסר ערפאת כתב ליצחק רבין ב-93', אבל מהר מאד הפך לצעטעלע נשכח, היו הצהרות כאלה ואחרות מפי ערפאת ואבו-מאזן על במות בינלאומיות, שמעולם לא הגיעו לאוזני שומעיהם בשפה הערבית, והיה הטקס הנלעג של תיקון "האמנה", שניסוחה המתוקן לא יצא לאור בשום שפה. ההכרה בישראל על-ידי גורם כלשהו ברשות הפלשתינית - כמו שלגיה ושבעת הגמדים - מעולם לא פרצה את גבולות האגדה.
בל נשכח זאת, הטלוויזיה של רש"פ מקפידה להזכיר לנו את האמת מפעם לפעם. בסרטון החדש, שעלה לשידור על-ידי זרועות התעמולה של רש"פ, מוזכרות ערי ישראל לאורך החוף, נראים חופי יפו, אזרחים ישראלים ברחובות ודגלי ישראל על תרנים.
קול הקריין מבשר: "זה הזמן בשבילכם [ישראלים] להסתלק. חיו היכן שאתם רוצים, אבל לא בינינו. זה הזמן שלכם לעזוב. מותו היכן שאתם רוצים, אבל לא בינינו. לנו העבר כאן. לנו ההווה והעתיד. עזבו את ארצנו, אדמתנו, הים שלנו, החיטה שלנו, המלח שלנו, הפצעים שלנו. הכל. ועזבו את הזיכרונות." (מקור הידיעה: "המבט לתקשורת הפלשתינית",
מכתב העידכון כאן).
