אתמול שוב הייתי בכלא. כחלק משגרת יומו של כל עורך דין העוסק בייצוג נאשמים בפלילים, לעתים אין ברירה, ויש צורך לפגוש את לקוחותיך פנים אל פנים. זו לא באמת פגישה פרטית, כיוון שהפסיקה הכשירה האזנה באמצעות מכשיר שהוסתר בבית מעצר כ"האזנה במקום ציבורי", ומכאן שהפגישות הללו הן לא בדיוק שיא הפרטיות. ועדיין נחוצות.
הבדיקה בכניסה למתקן רק מגבירה את תחושת ה'אין פרטיות'. פעם, כשהיו הרבה לקוחות ומעט עורכי דין, היו מקבלים את אותם עורכי דין בודדים ומוכרים בכבוד יחסי. הזמנים השתנו. כיום כולנו 'חשודים'.
לפני הגעתי לבית המעצר או לבית הסוהר, תוקפת אותי תחושת מועקה. ניתן למשש את הייאוש באוויר. שעה ארוכה של המתנה בשערים, השיקוף, הפקדת הטלפון הנייד והמחשב בכניסה, דלתות הברזל, הריח. אני ממתינה ארוכות עד שיגיע הליווי של אחד הסוהרים אל תוך ממלכת השב"ס. הסיבה האמיתית לטרטור ולהמתנות הארוכות, כך נראה, היא שנבין שכאן, בשירות בתי הסוהר, לא אנו שולטים. לשירות כאן יש חוקים משלו, וגם לזמן, שעובר פי עשרה לאט יותר מהמקובל.
אנשי שירות בתי הסוהר היקרים, אנחנו באים לבית הסוהר לעבוד, כמוכם. איננו מורשעים ואיננו חשודים בדבר, ויש עדיין מקום להתייחס אלינו באופן מעט שונה.
בסופו של דבר מגיע 'הסוהר הטוב'. תמיד יש אחד כזה, המבחין בסניגורית מרוטה שמנסה להוציא מטבעות ממכונת שתייה מקולקלת. גם אני נכנעת לזמן, בלי נייד, בלי מחשב או דרך לתקשר עם העולם בחוץ. וכי יש לי ברירה?
הסוהר מוביל אותי דרך דלתות הברזל, שנטרקות מאחורי הגב בקול מתכתי. לרגע אחד ההרגשה היא שהנה, הפעם הם לא יתנו לי לעשות את הדרך חזרה. לרגע נשכחת העובדה שמדובר בביקור. ואני אסורה.
בהמתנה הבאה אני מחכה לאסיר שלי. לרוב, זה נעשה במקום בו נמצאים עוד אסירים. ואם עורך דין זכר מושך תשומת לב, הרי שעורכת דין היא אטרקציה. כוכבת. האסירים מתחילים לנוע במעגלים. מביטים מרחוק, ואז, כאילו באקראי, מתקרבים אט-אט. מסתכלים. בוחנים מקרוב. גם אני מביטה בהם, מנסה לנחש מי יושב על מה, מי בכלל חף מפשע?
אני תוהה שוב איך שורדים יום אחד במקום כזה? איך חיים כאן מבלי לאבד שפיות? איזה נזק עושה כליאה כזו לנפש? בשלב זה אני מתחילה לרחם על הסוהרים שבחרו לעבוד פה. גם הם אסירים של הנהלים, פועלים בחוסר חשק מופגן.
לא נראה לי שתובעים ופרקליטים מפרקליטות המדינה מרבים לבקר בבתי הסוהר. שופטים באים לעיתים לביקורים ממושטרים ומתוזמרים היטב, וחבל. אם אלה היו מבקרים בכלא כעוד עורך דין מן השורה, בלי פמליה ותיאומים מראש, היו ודאי סופגים קצת מהאווירה ומהיחס, וכך היו נחסכים לבטח חודשים ושנים של מאסר מכמה אנשים.
בצאתי מהמפגש, אוספת במהירות את חפציי, שמתי לב, שסניגורים נמלטים מהכלא, כמעט תמיד, בדילוג מהיר. לא בכדי הם מנסים לשכוח את החוויה כמה שיותר מהר.
