ירושלם הרים סביב לה ויהוה סביב לעמו מעתה ועד-עולם. (תהלים קכה. פסוק ב).
ירושלים העתיקה והמקורית נמוכה מירושלים של ימינו. עיר דוד והעיר העליונה מוקפי הרים ומהם ניתן להשקיף על פני העיר. נקודת התצפית המפורסמת ביותר היא פסגת הר הזיתים. מכאן נראים הבתים והרחובות לפרטיהם הקטנים. אך הנקודה המרכזית והבולטת היא כמובן כפת הסלע. מראה העיר מרהיב ושובה את הלב.
בהר הזיתים עמדו רבי עקיבא ותלמידיו וראו שועל יוצא מחורבות בית המקדש. התלמידים בכו ורבי עקיבא צחק. שאלו אותו תלמידיו למה צחק לנוכח המראה העצוב והשיב להם שראה כי התקיימה הנבואה אודות השועלים שילכו בחורבות המקדש. אם נבואה זו התקיימה תתקיים לבטח גם הנבואה אודות אחרית הימים שהבית יבנה ויכונן על תילו.
כשנה אחר מלחמת ששת הימים זימן ראש עירית ירושלים דאז, מר טדי קולק, כינוס של ארכיטקטים בירושלים. הוא רצה לשמוע רעיונות מפיהם בדבר השיפוצים שרצה לעשות בעיר ותוכניות הבניה הגדולות שהוכנו.
ארכיטקט ובונה ערים ידוע מצרפת שהשתתף בכינוס הסביר לי את התרשמותו ממראה העיר: "אם אתה מוחק בדמיונך את הבנינים והרחובות שכבר נבנו, אתה רואה מקום שנועד לבניית עיר. הטבע סידר ועיצב את השטח כולו עם הגבעות המקיפות והנחלים המתנקזים מתוכו לצורך אחד ויחיד והוא העיר שנועדה לרכז בתוכה את בני האדם. לא ראיתי מקום דומה לזה בעולם".
הר הזיתים והר הצופים, שהם רכס אחד, נותנים תצפית טובה ממזרח ומצפון-מזרח על העיר. הבאים ממערב ראו את ירושלים כשהגיעו אל הרמה, מקומו של הנביא שמואל. הגבעה שעליה נמצא קברו של שמואל נקראה בשם הר השמחה בפי הנוצרים משום שמכאן נתגלתה להם ירושלים לראשונה.
כשאסר הדריאנוס קיסר על היהודים לבוא לירושלים היו מתאספים ברמה ומביטים ממרחק בעיר הקודש. כשהותר להם להתקרב, אך לא להכנס אל תוך העיר עצמה הקימו את בתיהם בצד צפון על הגבעה הידועה כיום בשם שעפת ומכאן יכלו לצפות בירושלים.
הבאים לירושלים מדרום אינם רואים את העיר עד שעברו את הרכס הנקרא בשם תלפיות. על פסגתו של רכס זה בנו הבריטים את ארמון הנציב העליון לארץ ישראל. מתחת לקו הרכס יש כפר ערבי בשם ג'בל מוקאבר. מוקאבר יכול להיות מתורגם כקבורה ואז פירוש השם הוא הר הקברים. אך על גבעה זו אין קברים מרובים. מוקאבר יכול להיות מתורגם גם "נעשה כביר". דהיינו ההר, שנעשה להר כביר.
ערביי המקום מספרים שעל רכס זה עמד החליף עומר וצפה אל הר הבית. כאן ראה את יופיו של המקום וציוה להקים עליו מסגד. לכן נקרא המקום ג'בל מוקאבר.
הרכס והמים הרכס מתקשר לעקדת יצחק. לצורך העקדה הלכו אברהם, בנו יצחק ונעריהם מהלך שלושה ימים. הם באו מדרום ואת הר המוריה לא ראו אלא ביום השלישי: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". (בראשית כב. ד').
לבאים מדרום אין כל מקום אחר שממנו יכולים לראות את המקום לפני שמגיעים לרכס זה. אברהם אבינו עמד אפוא באותו מקום שעליו נבנה ארמון הנציב וממנו ראה את המקום בו יעקוד את בנו.
ממקום זה נראה אחד הנופים היפים בעולם. יש כיום טיילת על הרכס ואנשים יכולים ללכת לאורכה ולהתבונן בנוף.
ראיתי מאות אנשים ששעות רבות עמדו לצפות בגבעות, בנחלים ובעיר המרוחקת מבלי שחשו בחלוף הזמן ועיניהם אינן שבעות. יופיו של מקום ניכר במשיכה שהוא יוצר ובמהירות שבה מתרגלת אליו העין. על-פי קריטריונים אלו אין מקום יפה מזה.
מכאן גם ניתן לראות שהרכס המזרחי המתנשא מעל העיר מגן עליה מפני המדבר. צדו האחורי של הרכס הוא חלקו העליון של מדבר יהודה המשתפל בתלילות רבה אל עבר ים המלח וכולו שממה ויובש.
בצד הכפר ג'בל מוכבר עובר צינור המים לירושלים. למתבונן מרחוק יקשה לזהותו. הצינור נראה כסוללת אבנים ארוכה המתפתלת באמצע הגבעה. בכמה מקומות נשברה הסוללה על-ידי מחפשי אוצרות והמתקרב אל אחד השברים יראה בתוכה צינור של חרס גדול או חולית אבן שבה נחצב הצינור.
הצינור לירושלים הונח עוד בימי הורדוס. המים נלקחו משני מקורות. האחד הוא עין ערוב (מעין ארב) הרחוק כ-25 ק"מ דרומית לירושלים. המקור השני הוא בריכות שלמה הסמוכות לבית לחם.
הסוללה והצינור בתוכה מגיעה בפיתולים רבים, על-פי המבנה הטופוגרפי של האזור אל תוך הבורות של הר הבית. מים הגיעו גם ממאגרי מי הגשמים שנחצבו סביב ירושלים וסביב הר הבית יש מערכת מסועפת של מנהרות ונקבות להולכת המים אל תוך הבורות שבהר.
יש לזכור, שבזמן שבית המקדש היה קיים נעשה שימוש במים רבים לטהרה. לא רק למקוואות ולהכנת מי טהרה עם אפר הפרה האדומה אלא גם להזיה (הזלפה) על מי שדרך ברגליו על שרץ. בימי חג היה מספר עצום של עולי רגל בא לירושלים וכולם נזקקו לשירותי הטהרה הללו בכדי שיוכלו לעלות לחצר בית המקדש.
ניקנור והאנגלים ספרים ומאמרים רבים נכתבו אודות בנין בית המקדש שהיה על הר הבית. השערים של בית המקדש, שמותיהם וצורתם. אך לא נותרו סימנים רבים לכל אלה ולכן איני רואה עצמי רשאי לתארם. עם זאת עלי לציין את שער ניקנור, שאUמנם אינו נראה לעין אך קברו של בונה השער נמצא על הר הצופים.
הקבר נמצא במערה שבגן הבוטני של האוניברסיטה העברית על ההר. במערה חצובים כמה חדרים. החדר הראשון לביקור הוא החדר "החדש" ביותר ובו נקבר יהודה ליב פינסקר ממיסדי התנועה "חיבת ציון" ולידו מנחם אוסישקין שהיה נשיא הקרן הקימת לישראל.
בחדר השני נמצא קברו של ניקנור האלכסנדרוני. הקבר התגלה ב-1902. בתוכו היתה גלוסקמה מעוטרת יפה ועל הדופן נחקקה כתובת ביוונית: "עצמות ניקנור אלכסא שעשה את השער". בהמשך נכתב שמו בעברית: "נקנר אלכסא". היתה לחדר זה דלת של אבן ועליה חקוק בעברית "נקנר אלכסא שעשה הדלת". הגלוסכמה והכתובות נלקחו מהמקום והם מצויים במוזיאון הבריטי בלונדון.
ניקנור התגורר באלכסנדריה שבמצרים. מכאן השם אלכסא. הוא הכין שתי דלתות מחוטבות ומעוצבות לבית המקדש מבלי שבא לקחת מידות של הפתח ותוך הסתמכות גמורה על תיאור מפורט שניתן לו. את הדלתות הכין כתרומה לבית המקדש ומשגמר להכינם העלה אותן על ספינה עמה נסע לארץ ישראל.
בלב ים פרצה סופה שאיימה להטביע את הספינה. המלחים הטילו דלת אחת לים וכבר עמדו להטיל את השניה' כשניקנור קרא שאם הם מטילים אותה לים מוטב שיטילו גם אותו. הם הניחו לו והוא התאבל והצטער עד שהגיעו לנמל יפו. שם התחולל נס כשהדלת השניה צפה והופיע ליד אנייתו בעת שירד ממנה.
את הדלתות הביא ניקנור לירושלים. הן התאימו בדיוק מוחלט לפתח ונקראו בשם שערי ניקנור. (מהיכרותי את האנגלים יכול אני לומר שאין דבר שיעכיר את רוחם יותר מאשר הוכחה מוצקה לסיפור יהודי הנשמע כאגדה, ואיני תמה על שנטלו את הגלוסקמא של ניקנור והכתובת אל המוזיאון באנגליה).
קדושת ההר בית המקדש הראשון נחרב בתשעה באב שנת 586 לפני ספירת הנוצרים. בית המקדש השני חרב בתשעה באב שנת 70 לספירת הנוצרים.
הקדושה של הר הבית נותרה' ויהודים בכל הדורות התפללו לעבר הר הבית. יתר על כן יהודים, שעבדו בהר הבית אחר השתלטות הערבים על ארץ ישראל נהגו להפנות את פניהם לעבר קודש הקדשים בתפילתם.
הקיסר יוליאנוס, שחיבב את העם היהודי ניסה להקים בית מקדש שלישי. אחר ששב ממלחמתו עם הפרסים נתן הוראה לנקות את החורבות ולהתחיל בבנין. צוות הפועלים שהחלו בעבודה נאלץ להפסיק כשפרצה שריפה גדולה מתוך החרבות. כמה מהפועלים נספו והעבודה לא חודשה.
בשנת 638 לספירה כבשו הערבים את ירושלים. הזכרונות היהודיים הקושרים את אברהם, דוד ושלמה להר הבית התקדשו במסורת של האיסלאם והמוסלמים קידשו את הר הבית. הם כינו את העיר ירושלים בשם בית-אל-מקדס - בית המקדש.
יהודים התפללו על ההר והמוסלמים כיבדו את זכותם להתפלל שם גם אחר שהוקמו המסגדים. היהודים הראו למוסלמים את המקומות הקדושים והדריכו אותם בפרטיהם. היהודים גם שירתו בתוך המסגדים שעל הר הבית.
יחסים אלו השתנו עם הזמן. תחילה באה ההשתלטות הצלבנית על ירושלים בשנת 1099. הם הפכו את המסגדים לכנסיות וטבחו בלי רחמים בכופרים, בין יהודים ובין מוסלמים.
צלאח-א-דין-אל-איובי כבש את ירושלים מידי הצלבנים ב-1187 והכנסיות חזרו להיות מסגדים. התיקונים הראשונים שנעשו במסגדים הללו נעשו אחר השתלטות הטורקים על הארץ ב-1517.
באותו זמן התרבו היהודים, שאסרו על עצמם את הכניסה להר הבית. המוסלמים רצו להשתלט על המקצועות, שיהודים החזיקו, לכן אסרו על היהודים לעלות להר. בעלי המקצוע היהודים שלשירותם נזקקו נאלצו ללמד את אומנותם לשוליות של ערבים בכדי שהללו יעשו את מלאכת התחזוקה והתיקונים.
תוקפנותם ואכזריותם של הצלבנים לא נשכחו על-ידי הערבים, כתוצאה מכך נאסר על הנוצרים לבוא לכל מקום שהמוסלמים הכריזו עליו כעל קדוש להם. הם לא היססו להרוג כל אדם בעל מראה "זר" שהתקרב למקום מקודש. שוטרים טורקיים שנחשדו כנוצרים נרצחו על-ידי המוסלמים, יהודים לא העזו להתגרות בגורל.
בשנת 1855 התקבלה החלטה המתירה ליהודים ולנוצרים להיכנס אל הבנינים בהר הבית. אך בשנת 1930 תבע המופתי שיוטל איסור מוחלט על יהודים להגיע להר הבית, ומאז נאסרה הכניסה על היהודים לכל שטח ההר. גם אחר פרסום האיסור הזה יכלו יהודים לעלות להר הבית אם שילמו תשלום גבוה עבור רשיון כניסה.
הקברים והסוס המכונף מצד הר הבית אי אפשר להתקרב אל הכותל כי בצמוד אליו מצויים כמה קברים הנחשבים למקודשים. קברו של שריף חוסיין, הוא עבד-אל-קדר אל-חוסייני, מנהיג הכנופיות שנהרג בקרב על הקסטל, מוחמד עלי, מנהיג המוסלמים בהודו, ראש עירית ירושלים לשעבר מוסה קאזם-אל-חוסייני' ולאחרונה נוסף להם גם קבר בנו פייסל חוסייני.
מי שהחליט לקבור מתים בהר הבית היה המופתי הירושלמי חג'-אמין-אל-חוסייני. איש זה רצה להתקבל בעולם כמנהיג העולם המוסלמי. תUאר המופתי של ירושלים היה בעיניו נקודת ההתחלה להשלטת מרותו על הערביים. הוא השתלט על וואקף-חאלילי שהוא הוואקף של המקומות הקדושים בארץ ישראל ועשה בו כבתוך שלו.
המופתי ידע היטב כי הקבורה בתוך העיר אסורה על היהודים וכי יהודים צריכים לטהר את עצמם אחר שהתקרבו לקבר, החליט להציק להם על-ידי כריית קברי מוסלמים בהר. קבורת שריף חוסיין ומוחמד עלי בהר הבית היתה הדרך לביסוס מעמדו וכבודו בעולם המוסלמי.
מוסה קאזם אל חוסייני שהיה ראש העיר ירושלים היה אף הוא בעל השפעה גדולה על הערבים בעולם. החלטתו של המופתי להביאו לקבורה בהר הבית אמורה היתה להביא לו כבוד רב מצד גדולי האיסלאם. מותו של מוסה קאזם ביסס את מעמדו כמנהיג ערבי. קאזם היה מנהיג אהוד ומקובל על הבריות והמופתי ראה בו יריב קשה.
ארץ ישראל מעולם לא היתה מחוז בעל חשיבות דתית בעולם המוסלמי. לא היתה עלייה לרגל מוסלמית לארץ ישראל ואפילו ההתייחסות אל אל-אקצה כמסגד הקיצוני לא העלתה את חשיבותה של הארץ בעיני המוסלמים.
המופתי ראה בכך עלבון גדול. הוא חשב שארץ ישראל שווה בחשיבותה לסעודיה אך לסעודיה באו כל גדולי הדת לבקר, לעלות לרגל ולהכיר את המקום. איש ממורי ומנהיגי האיסלאם לא בא לבקר באל-אקצה ולא התייחס אל הר הבית כלל.
תקוותו של המופתי היתה שלמען כבוד המתים הקבורים בהר יצליח לעורר עליה לרגל להר הבית. אך תקוותו נכזבה. המוסלמים שבאו להר הבית היו המוסלמים של ארץ ישראל וגם אלה באו רק אחר שהבינו כי מעמדם וחייהם בסכנה יהיו אם לא יבואו.
בכדי להשיג את הכספים הנחוצים לו הטיל על ערביי ארץ ישראל מס מיוחד ומי שלא רצה לשלם זכה לביקור של חבורת שודדי דרכים. המופתי גייס לשם כך את כנופייתו של אבו-ג'ילדה מעמק יזרעאל וזה הוסיף וגייס עבורו כנופיות אחרות שפשטו על בתי איכרים ערביים, רצחו את בעליהם וחמסו את רכושם.
בזמן קצר הטיל המופתי את אימתו על כל ערביי ארץ ישראל אך הוא שאף ליותר מזה. הוא שאף לראות את מיליוני המוסלמים שעלו לרגל כל שנה למכה סוגדים לו ומצייתים לדבריו. כל עוד היה המופתי של ירושלים בלבד לא היה יכול להיות שווה-ערך עם מנהיגי סעודיה.
אך הוא השתמש בכלים המתאימים: שנאת יהודים והפצת "פירושים" לאגדות ולפסוקי הקוראן. שנאת יהודים היתה מאז ומתמיד משמשת ככלי בידי מנהיגים להלהיב את הרוחות של ההמונים ולהנהיגם למלחמה ומעשי טבח. הפירושים והאגדות נתנו לו את הסמכות הרוחנית .
כך המציא המופתי את חגיגות נבי מוסא ובכל העולם נפוצה הידיעה על עולי הרגל הרבים החוגגים את נבי מוסא כל שנה. (דבר שלא היה ולא נברא. ערביי ארץ ישראל שהשתתפו בחגיגה עשו זאת בעל כורחם כי חששו מן המופתי). כך הופיע חג "מסורתי" של חגיגות נבי רובין ובו השתתפו עשרות אלפי ערבים, שהצליחו להטיל אימתם על ראשון לציון משום מספרם הרב.
שנים רבות לפני הופעת מוחמד הגיעו היוונים לארצות ערב. הם הביאו אתם את המיתולוגיה והאגדות שלהם. האגדה שלכדה את דמיונם של השבטים הערביים הנודדים היתה האגדה על פגסוס, הסוס המכונף שהיה אל יווני. לרוכבי הסוסים במדבריות ערב היתה אגדה זו כמו משאת נפש. מי לא ירצה סוס שבמקום לדהור יתרומם וירחף באויר ואת כל הרוכבים האחרים ישיג ויחלוף מעליהם במעוף חשאי?
הערבים, שלא היססו לאמץ לעצמם אגדות ופלחי תרבות של עמים אחרים אימצו את האגדה היוונית אודות הסוס המכונף פגסוס. את הסוס המכונף נתנו כמובן לנביאם מוחמד וכינו אותו בשם אל-בוראק. כך התפתחה האגדה בדבר מסעי מוחמד בעולם על גבי הסוס המעופף. עם הסוס המעופף הזה אפשר להסביר את חזונות הלילה המופיעים בקוראן.
המופתי של ירושלים שעשה כל מה שאפשר על-מנת להציק ליהודים נטל את אל-בוראק לעזרתו כדי לסלק את היהודים מהכותל. הוא הפיץ את האגדה שמוחמד עלה לשמים רכוב על אל-בוראק הישר מהכותל המערבי ולכן חייב הכותל להיקרא בשם אל-בוראק והוא קדוש למוסלמים.
אגדה זו לא הופיעה לפני הכבוש הבריטי של ארץ ישראל. עיקר תפוצתה היתה אחר הפרעות של 1929 כשוועדת שאו החלה לחקור את המאורעות והערבים טענו לבעלות מלאה על הכותל. אז צץ לראשונה שמו של הסוס המעופף אל-בוראק. עד 1930 לא הזכירו את שם הסוס בעניין "ביקורו" של מוחמד באל-אקצה. אך הפרעות של שנת 1929 נועדו גם לסלק את היהודים מסמטת הכותל ולצורך זה גייסו את הסוס. בוועדת שאו כינה עורך הדין הערבי את הכותל בשם הבוראק הקדוש והסביר שאל-בוראק העלה את מוחמד לשמים מהכותל הזה וכי מאז נעשה המקום קדוש למוסלמים.
הכניסות להר היו פתוחות עד שנת 1930 היה הר הבית פתוח לביקורי אנשים מכל הדתות והעדות. אחר מאורעות 1929 תבעו אנשי הוואקף מהבריטים שלא ירשו ליהודים להכנס למתחם הר הבית והבריטים הם שהוציאו צו האוסר על יהודים להכנס למתחם זה.
עד מלחמת ששת הימים היתה הכניסה העיקרית להר הבית בשער הברזל. הרחוב אל שער זה מתחיל ברחוב הגיא ובסמוך למבנה השער נמצא בנין הוואקף והמשרד הראשי שלו. כניסה נוספת היתה בעד שער השלשלת. שתי כניסות אלו מצויות בצד מערב. מעטים באו בעד שער השבטים בצד צפון. רוב הבאים נכנסו לעיר העתיקה בעד שער יפו והלכו הישר אל עבר שער השלשלת ברחוב השוק הידוע בשם רחוב דוד.
קהל מגוון ומעניין עבר בשער יפו לפני קום המדינה. הבריטים ראו בשער זה את הנקודה הראשונה בחשיבותה בארץ כולה והמרחקים בכל כבישי הארץ סומנו על פיו. משער יפו נמדדו המרחקים ואבן הקילומטר של שער יפו סומנה כמספר אפס. בצומת הרחובות יפו-המלך ג'ורג' סומן כקילומטר מספר 1.
לשער יפו הגיעו כמה דרכים חשובות. הדרך מנמלי הים התיכון, כמובן, אך גם הדרך מחברון והדרך מבית-לחם הגיעו לשער יפו. דך חברון היא הדרך לבאר שבע וכל התנועה המגיעה ממצרים ומארצות אפריקה האחרות עברה בה לעבר שער יפו. גם דרך הצליינים מאשקלון - בית גוברין - עין כרם הגיעה לשער יפו.
פאלאחים הביאו את תוצרת שדותיהם וגינות הירק שלהם לירושלים, מחמרים אחר בהמותיהם מעלות השחר. לראשם כרוך סמרטוט פשוט (לאפה) ובידיהם מקל לזירוז בהמותיהם ולהרחקת נערים פוחחים. אוטובוסים, מוניות ומשאיות הגיעו לרחבת השער בדרך חברון מתנהלים על הכביש בין החומה לבין בריכת הסולטן.
המוניות הורידו את נוסעיהן ליד השער והמשיכו בדרכן לעבר מגרשי החניה הסמוכים למנזר נוטר-דאם. משאיות ואוטובוסים חנו סביב הרחבה הגדולה שלפני שער יפו. הרחבה נקראה בשם מוקאף. היו בה כמה תחנות אוטובוסים והנוסעים ירדו במוקאף ועשו דרכם ברגל אל תוך העיר העתיקה.
שוק קטן התנהל במוקף. בעיקר של איכרים שהביאו ביצים למכירה ולא רצו לשכור לעצמם מקום בשווקים שבתוך החומות. נשים שערכו קניות מרוכזות גדולות היו באות אל המוקף תחילה. בסמוך לשער עמדו פועלים שהשכירו עצמם לעבודת יום. בעיקר היו נשכרים לשאת סלים מהשוק עבור אותן גבירות ירושלמיות.
הגבירות דיברו ערבית, אידיש, ספניולית, עברית, טורקית, יוונית ואנגלית. היהודיות האשכנזיות ניכרו מרחוק על-פי הסינר שלבשו מעל בגדיהן.
נוצריות ערביות הלכו בנעלי עקב ובלבוש אלגנטי. לרוב היה להן כובע שממנו נפלה רעלה שקופה על פניהן. אנגליות באו יחד עם בעליהן. הבעלים לבשו מדי צבא. (מכנסיים קצרים עד הברכיים) מתחת לבית שחיים החזיקו מקל. את המשא-ומתן עם הסבל אודות שכרו ניהלו הגברים.
אנשי עסקים ערביים היו מהלכים בחליפות מגוהצות ונעליים בוהקות, לראשם תרבוש אדום וסיגריה עם פיה זהובה בפיהם. הם הילכו בזהירות כדי להמנע מלדרוך על גללי החמורים בדרכם אל תוך העיר.
פאלאחים ערביים ודרוזים היו באים בקבוצות קטנות, בעבאיות כבדות ומכנסי שארוואל רחבים. מפטפטים ומתלוצצים. חיילי הלגיון הירדני הסתובבו בקהל בזוגות או שלשות. כפיות אדומות לראשיהם ונעליים מסומרות, רועשות.
ארמנים הגיעו לבושי שחורים וכובעי בארט לראשיהם. כמרים ונזירים פרנציסקנים בגלימות חומות וסנדלים. סביב הגלימה היתה להם חגורה עשויה חבל גס. כמרים ונזירים חבשים בעלי זקן מחודד לבושי שחורים התערבו בקהל של יהודים חרדים ממאה שערים שאף הם לבשו שחורים.
נזירים צרפתים לבושי לבן ממנזר סנטה-אנה היו מגיעים ביחד עם התלמידים שלהם. הם הקפידו לדבר ערבית מקומית ולחקות את הניב הארץ-ישראלי.
קיבוצניקים בכובעי קסקט ושרוולים מופשלים נהגו לקנות כעכים עם זעתר מהנערים הערביים שנשאו את סחורתם על ראשם במגשי עץ גדולים. צבעוניות אנושית, שאין דומה לה בעולם כולו נוצרה בירושלים וכל אדם יכול לראותה מדי יום.
