מאז תום מלחמת יום הכיפורים ועד ימים אלה ממש, מתנהל עדיין ויכוח ער וסוער בקהיליית המודיעין ובציבור כולו, בנושא ההתראות למלחמה - ומידע של "הסוכן הבכיר" שהעביר ידיעה על פרוץ המלחמה.
הפגישה המסתורית והחשאית של המלך עבדאללה, הפעלה או אי הפעלה של האמצעים המיוחדים וההערכה של ראש אמ"ן אלי זעירא: "תרגיל מצרי גדול, אבל 'סבירות נמוכה' למלחמה. המושג "סבירות נמוכה" הפך מאז למטבע לשון מקובלת, בתחומים שונים ולאו דווקא בהקשר חיובי.
בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים וסמוך לה, שלט האלוף אלי זעירא ללא מתחרים בכל נושאי הערכת המודיעין הלאומי כאשר דעתו, קולו וחוות דעתו גוברים בקלות על דעת ראש המוסד, על קציני המודיעין הבכירים הכפופים לו ועל יתר זרועות הביטחון, לרבות משרד החוץ על מקורותיו.
המעמד של האלוף זעירא היה כה חזק ומוערך אצל המנהיגות הפוליטית והממשלה, שהערכותיו נחשבו כמובילות ומכריעות בעיניהם של גולדה מאיר, משה דיין והרמטכ"ל האלוף דוד אלעזר.
לאחר המלחמה הקשה והעקובה מדם, להבדיל מהניצחון המזהיר של ששת הימים. בעקבות ועדת אגרנט וראיונות, הדלפות, ספרים ומאמרים, התחילה להתבהר התמונה, שלפיה הובילה הממשלה בראשות גולדה מאיר, לאחד המחדלים הקשים של המדינה וצה"ל.
המכאיב, בכל הגילויים של העת ההיא, שגם לאחר שהתמונה כמעט התבהרה כליל, המשיך האלוף זעירא, בעקשנות, בחוצפה, וביהירות שאפיינה אותו גם קודם, להאחז בקרנות המזבח של הערכתו השגויה והמכאיבה ולטעון שפעל נכון, העריך נכון ויעץ נכון בהתחשב בנסיבות ובמידע שהיה ברשותו.
יש להניח כי במדינות אחרות, ואולי בתקופה אחרת, כמו בצבא הפרוסי או היפני, גנרל ברמתו של אלוף זעירא, שהיה כושל בצורה כה קיצונית בחוות דעתו ובתפקידו, היה מסתגר בלשכתו עם אקדח טעון, כותב מכתבי פרידה ונפרד מצה"ל בירייה מהדהדת למרחקים.
בפועל, לאחר תקופת צינון, לימודים והתרגעות חזרו אותם מסרים שוב ושוב - למרות הקולות הזועמים שהושמעו כנגד התנהלותו גם מפי קצינים בכירים בצה"ל ובמודיעין שהיו תחת פיקודו.
יש לזכור כי ראש המוסד דאז, סיפק לפי טענתו לגולדה מאיר, חוות דעת מפי מקור בכיר ומהימן, שמצרים החליטה לפתוח במלחמה, ואפילו נקב ביום ובשעה למרות שבמקום 6 בערב המלחמה פרצה ב-2 בצהריים. חבל שראש המוסד לא היה יותר תקיף, נמרץ ועקשן להלחם על דעתו, אולי המלחמה הייתה נראית אחרת.
לפי הפרסומים והספרים, כל הניסיונות לשכנע את גולדה מאיר, להורות על גיוס מילואים, או לפתוח במכת נגד אווירית נוסח 67, נבלמו ובוטלו גם בהתחשב בחוות הדעת הידועה של "סבירות נמוכה".
הידיעות שזרמו מהמקורות, מהערכות, מהאזנות ומהשטח עצמו של התארגנות בגבול, מעבר למקובל בתרגילים צבאיים, כמו עזיבת המשפחות של היועצים הסובייטים במצרים ובסוריה, ההערכות ממודיעין שטח דרום, נוסח סגן סימנטוב, שהתריעו על תנועות ומהלכים לא שגרתיים, שיכלו להצביע על מגמה התקפית או מעבר מהיר מתרגיל למלחמה, נדחו, נבלמו וזכו לכתף קרה וזלזול.
וכאן נכנסים לתמונה "האמצעים המיוחדים". הגישה לפיה משתמשים בהם ומפעילים אותם, רק במקרים חריגים כמו "ביום פקודה" - גישה זו הייתה נכונה וסבירה.
קציני מודיעין, כמו תא"ל בן-פורת ואחרים היו בעד שימוש בהם לפחות 48 שעות לפני פרוץ המלחמה - כדי לאמת ולקבל תמונת מצב עדכנית ולאשש מידע שכבר היה.
האלוף זעירא, על-פי אותם קצינים, לא אישר הפעלתם, אלא הסתפק בהוראה של "בדיקה טכנית" של כשירות האמצעים וסגירתם מיד לאחר הבדיקה.
אל"מ לנגוצקי, במאמרו ב"הארץ", מאשר כי אכן זאת הייתה ההוראה של זעירא, בניגוד לטענתו בספרו ובהרצאותיו כי הורה על פתיחתם 48 שעות לפני פרוץ המלחמה וכך גם דיווח לממשלה.
תא"ל יואל בן פורת, שהיה קצין מודיעין בכיר ותיק בתקופה זו, נלחם מאז תום המלחמה, מלחמת יחיד כמעט, בטענה שהמודיעין כשל בנקודה זו וניתן היה לפעול ולהצליח, אם היו משתמשים נכון באמצעים ובפרשנות של המידע שזרם מכל הכיוונים. על מלחמתו הדון קישוטית הזו, שילם ביוקר בבריאות, בתדמית ובהשפלות לא מעטות.
מאמרו של אל"מ (מ) לנגוצקי למעשה תומך ומאשש את מלחמתו ועל כך אני רוצה להוסיף את הדברים הבאים: קצין מודיעין, כיום בדרגת תא"ל (מ), שהיה מפקד של יחידה מיוחדת ורגישה ביותר, היה נוכח במשרד בשעה שתא"ל (מ) יואל בן פורת שוחח עם האלוף זעירא, בנושא "האמצעים המיוחדים".
לטענת הקצין, בן פורת למעשה התחנן שיתנו לו לפתוח ולהשתמש "באמצעים המיוחדים" - תשובתו של האלוף הייתה "תפסיק עם הפאניקה הגלותית שלך".
בן פורת ניסה לשכנע את האלוף גם בצורה אחרת, וטען שגם אם נקבל את גרסתו שמדובר ב"תרגיל רב היקף", כדאי ורצוי להפעיל את האמצעים, שהרי גם בעבר בתרגילים מסוימים, הפעלנו אותם.
התשובה הסופית היתה סירוב מוחלט והוראה לבדיקה, סגירה ודיווח על ביצוע. הגיע הזמן שגוף צה"לי או ממשלתי יסגור ויבהיר את הסוגיה הזאת סופית לציבור - ולא ימשיכו המאבקים גם לדור הבא.