העליון נגד ילדיה של בית"ר עלית

היום 17/1/2006 החליטה כבוד השופטת דורית בינייש לדחות את בקשתה של עיריית בית"ר עלית, לדיון נוסף בעתירתה נגד הממשלה ומשרד החינוך בראשה, על ההחלטה המקוממת, למנוע ארוחות יומיות מתלמידי חלק מבתי הספר בעיר. בית המשפט ידע היטב את העובדות: ·בתי הספר הממלכתיים דתיים - בפנים, עם ארוחה יומית לתלמיד. ·בתי הספר של ש"ס - שהתקרבו גם הם לצלחת בשנים האחרונות - גם הם בפנים. ·וגם בתי הספר של יהדות התורה - שגם ידם בצלחת - בפנים. ורק חלק מילדיה החרדים של העיר, שמוסדות החינוך שלהם אינם קשורים בפוליטיקה המיוחדת שלנו - רק הם דינם להישאר מחוץ למפעל ההזנה. הליך קשה הוא הליך של דיון נוסף בבג"צ, אין מדובר בערעור "רגיל", שבו מחפשים אנו טעויות בשיקול הדעת של בית המשפט, כל מה שנחפש הוא משמעויות קשות של פסק הדין בהיבטים של: 1.סתירה עם הלכות קודמות של בית המשפט, אשר נזקן גדול, באשר סתירה כזו מערערת את "עמוד השדרה" של בית המשפט, עמוד השדרה של הלכות המתבססות האחת על רעותה, וסטייה מהן מחייבת שיקול דעת עמוק, שאם לא נבחנו דיין בדיון הראשון, אנו נצפה שיקבלו ביטוי בדיון הנוסף. 2.חשיבות ההחלטה, הקושי בה, או החדשנות שבה, הם להבנתי היבטים שעיקר משקלם אינו הדיון שעבר, אלא המשמעות של תוצאות הדיון על נושאים עתידיים בעלי חשיבות. בית המשפט צריך לקחת זאת בחשבון, ואז, רק אז ישקול בית המשפט אפשרות של דיון נוסף. למקרא פסק הדין, אין אלא להצטער על עיוורון ענק, מסך של פלדה בעובי של קילומטר, שעמד היום בפני בית המשפט (אותו מסך שעמד בפני ההרכב הקודם בראשות כבוד השופט חשין). ואעבור רגע לנימה אישית, כבוד השופטת ביניש, כבוד בית המשפט, בואו רדו רגע מהדוכן והסבו עמי לשיחת רעים. חשבו לרגע שלא הייתם משתכרים משכורת של שופט, אלא הייתם מסתפקים ב-3500 שקלים בחודש, והניחו שבסביבתכם הייתה הממשלה ממנת ארוחות חמות ל50% מתושבי השכונה החרדים, ואילו אתם, אינכם חרדים, תפיסתכם היא שונה, ואתם דווקא העדפתם לשלוח ילדיכם לבית הספר החילוני הסמוך, והילדים שלכם לא אוכלים ארוחה יומית, אף על-פי שהם תושבים, לכאורה, שווי זכויות לחרדים, רק להם "לא מגיע", כי כמה חברי כנסת אינטרסנטיים ישבו יחד ואישרו את ארוחות רק לחרדים. לזאת קוראים אפליה, חבריה – ומי שלא רואה זאת הוא או עיוור, או שאינו דובר אמת. בית משפט לא יכול לתת ידו לאפליה, ואם בית המשפט נותן ידו לאפליה, הוא חייב לעבור ולסקור את כל הלכות בית המשפט והחוקים האוסרים על אפליה בכל תכלית האיסור – ואם לא עשה כן, כיצד יכול הוא לטעון, כפי שנטען בפסק הדין, שמניעת הארוחות מחלק מילדי בית"ר אינה סותרת הלכות קודמות? עוד טוען בית המשפט, שהלכת בית"ר עלית עולה בקנה אחד עם הלכת גני חב"ד (אשר לכשעצמה נפסקה בניגוד בולט ובוטה ללשון החוק), ועוד טוען בית המשפט שההחלטה עולה בקנה אחד עם פסק דין ועד פוריה עלית. אולם כל הקורא בעיון, אפילו חלקי, את פסק דין פוריה, מבין שחובת המדינה לממן שירותי חינוך תופסת לגבי כלל הציבור – לא חשוב אם בחינוך הממלכתי או פרה-ממלכתי, אך היא מוגבלת לסף מסוים, או סל בסיס מסוים, וברור לכל בר בי רב שאם המדינה מחליטה לממן ארוחות חמות ביישובי מצוקה, לילדים הלומדים עד שעות מאוחרות, הרי שמזון זה הוא סל בסיסי שבבסיסים, ולפחות חובתו של בית המשפט לבדוק אם המזון הוא חלק מאותו סל בסיס, דבר שגם בהליך הראשון וגם בשני לא עלה כלל לדיון. ואיך יכול בית המשפט לקבוע שהחלטה המתירה אפליה בין ילדים, עקב תפיסות עולם שונות של הוריהם אינה קשה, אינה "חדשנית" או אינה חשובה שבחשובות בהיותה נוגדת לפחות את: ·האמנה הבין לאומית לזכויות הילד ·חוק זכויות התלמיד (המקנה לרוח אמנה הנ"ל מעמד של חוק) ·חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ·מסקנות ועדת השופטת רוטלוי שהוגשו לשר המשפטים, ומדגישות את מפעל ההזנה כמפעל סוציאלי חיוני לשלומם של ילדים – בלי אבחנה כלשהי לפי מין, צבע עור, דת או לאום (או כל הפרדה אחרת). ·האמנה לזכויות הילד של המועצה לשלום הילד (ע"ר). ·הפרוטוקולים של ועדות הכנסת שדנו בנושא, ובמהלכן תוקן נוסח החוק, בהמלצת ח"כ גפני ובמטרה להכליל את בתי הספר של בית"ר עלית בתוכנית ההזנה. ·והמון המון החלטות והלכות של בית המשפט העליון המחייבות את המדינה לחלק את תקציביה באופן סביר ושוויוני. מה עוד צריך לקרות על-מנת ששופטי בית המשפט העליון יבינו שאם את החור הם לא סותמים, הם מזמינים לנו הצפה של העיר בפעולות ממשלה ועם חקיקה מפלה, כאשר אמצעי ההגנה האחרון, בית המשפט, נמוג כלא היה – בסדרה של שתי פסיקות (גני חב"ד + בית"ר עלית) מקוממות, מסוכנות ומוטעות מיסודן. "חוק ארוחה יומית הוא יציר כפיו של המחוקק, וביישומו של החוק רק על מוסדות חינוך שעליהם חל חוק יום חינוך ארוך פעל משרד החינוך כדין", אומרת השופטת. וכיצד אותו בית משפט אקטיביסטי, העוצר את חיילי צה"ל בדרכם להיפרע מטרוריסט מסוכן, העוצר את גדר ההפרדה עקב הפרעה קשה למחייתם של תושבים ערביים, המבטל את חוקי הכנסת כשצריך - להיכן הוא נעלם עם כל האקטיביזם, כאשר הקורבן הוא ילד קטן עטור צמד פיאות לחיים, או ילדה קטנה, בשמלה ארוכה ושתי צמות? פסק דין חשין בעניין ילדי בית"ר הרג את ציפור הנפש של השיוויון בהחוק הישראלי, מן ההיבט של חלוקת משאבים צודקת. פסק דין ביניש של היום וידא את הריגתה של ציפור הנפש, ואני, תושב ואזרח חילוני של מדינת ישראל, כואב, כואב עד מאד. מילא הממשלה עוסקת באפליות, הם הרי טובעים בפוליטיקה, יום אחד מצ'פרים וביום השני דופקים. גם לכנסת האינטרסנטית כבר התרגלנו. אך מבית המשפט אנו מצפים לאובייקטיביות, אובייקטיביות שלא מבחינים בה כלל, כאשר מדובר בהזנתם של ילדים עניים, שכל "אשמתם" היא בדרך החיים שבחרו הוריהם. הסכמנו לאקטיביזם השיפוטי רק בגלל האמונה, שכאשר יום יבוא, ובית המשפט יידרש להחלטות שאינן עולות בקנה אחד עם דעות הרוב השמן והמפונק, יעמוד בית המשפט בפרץ. חשבנו שכדאי לשלם את המחיר, על-מנת להבטיח שמירה על זכויות אדם בסביבתנו. המחיר היה גבוה מאד, אך ברגע המבחן האמיתי, כשלתם בהחלטה מפלה, כואבת, מקוממת ומאד מאד מסוכנת.