הסיפור חוזר על עצמו, שוב ושוב, לפני הבחירות לכנסת, במחזוריות כאילו טבעית כמו עונות השנה, בחירות, פריימריז, תרומות, דילים.
ההצהרות שלפני, בנוסח בקדנציה הבאה נביא שינוי בשיטת הפריימריז, נבטל את כוחו של המרכז להחליט על גורל המועמדים, נחזיר את הכוח לבוחרים, מתפקדים, מתחילים להישמע, כמו שורות מטלנובלה פוליטית או קטעים של סטנדפיסטים.
כאשר מתייחסים לתרומות, צריך להזכיר את ההתנהלות של כל המפלגות בתחום זה לפנים, כמו הקמת "עמותות קש" או חברות "דמה" לסקרים, בנוסח עמותות שפעלו למען בחירתו של אהוד ברק, של אריק שרון ע"י בנו עמרי - שמחכה לגזר דין בנושא זה, והעמותה "נתניהו טוב ליהודים" של המיליונר החב"דניק גוטניק.
אומנם, התברר שלפי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אלייקים רובינשטיין היה שטח אפור לא ברור, שבו ניתן היה לפעול בתקופת נתניהו וברק - דבר שהציל את העסקנים, מכתב אישום - כולל השימוש ב"זכות השתיקה", כאמצעי הגנה וחיסיון על הפעולות ודרכי זרימת הכסף הגדול.
יש לציין שהנוסחה פעלה לטובת המעורבים דאז, כאשר השאלה הגדולה של "שתיקת המיוחסים", ובמיוחד אנשי ציבור, נשארה עדיין פתוחה לוויכוח ציבורי ומשפטי.
יש להדגיש שהפרצה שצויינה לעיל, בינתיים נסגרה, והראייה הרשעתו של עמרי שרון, אבל כנראה הלקח לא נלמד עדיין ע"י המתמודדים.
יש לציין, שלאחרונה תוקן חוק המפלגות והוגדלה האפשרות לתרומות ע"י בודדים למתמודדים, אבל עדיין נשאר שטח סטרילי ואפור, שדרכו זורם כסף גדול למתחרים.
בימים אלה פורסמה רשימת הפוליטיקאים שנהנו מתרומות נדיבות בסכומי עתק בדולרים כמו פרס, פואד, וילנאי, עוזי לנדאו ורבים וטובים אחרים.
טענתם המאוחדת ניתנת לגיבוש בטיעון של תרומות חוקיות במסגרת החוק, לרבות תרומות שהגיעו לפני המועד של קביעת המועד לפריימריז ולבחירות, ולכן אינן נכללות במסגרת התרומות לפי חוק המפלגות.
בנושאים אלה, מטפלים בימים אלה, מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשטראוס, והיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כשברור על פני השטח, לפי הפרסומים בתקשורת, שהנושא אינו נקי מספקות ובשלב זה לא מקובל על גורמי האכיפה והמשפט.
ליד תופעת התרומות קיימת תמיד תופעת "ההצהרות הבומבסטיות" - שרובן לא מבוססות וריקות מתוכן, פוגעות באינטליגנציה של הציבור, ברדידותן, שטחיותן, וחוסר היכולת לבסס אותן ובוודאי ליישם אותן.
לדוגמא, ההצהרות של עמיר פרץ, על שכר מינימום לכולם, עזרה משפטית לכולם, התערבות בתחרות של השוק החופשי ובפתרון הסכסוך עם הפלשתינים בתוך שנה.
מובן שמדובר בסיסמאות "סרק-סרק" לצורך מסע הבחירות, שלגבי חלקן כבר מיהר עמיר פרץ להתנער, או לתקן, או לשנות. גם המומחה של פרץ, פרופ' ברוורמן, בראיונות בתקשורת ובעיתונות, למעשה מבטל ומסייג את האג'נדה הכלכלית של פרץ.
אפשר לצרף לכך את התלהבותו המוצהרת של נתניהו מרשימת הנבחרים של הליכוד, כנבחרת הטובה ביותר בישראל. נו באמת? ומה בקשר לרשימות החיסול, של השרים המורדים והשתולים. אסור לשכוח בימים אלה של פריימריז, כיצד כל המפלגות המתמודדות התלהבו והצביעו על עצמן, כמעוזי הדמוקרטיה, ניקיון הכפיים הפוליטי, ובמיוחד העדר קומבינות ודילים.
ומה מוכיחה המציאות המרה והשחוקה - שיש הבדל בין הכל דיבורים לבין הכל מעשים. בשינוי, לפיד, אביר הדמוקרטיה והליברליות האירופית, שר המשפטים לשעבר, שנשא את לפיד הנאורות והאינטליגנציה ברח מהמערכה לביתו אחרי "ניצחון פירוס" והפסד מכאיב של סגנו.
מתברר, שגם בקרב מועצה של 190-160 איש אפשר לעשות קומבינות ודילים, ואפילו ביתר קלות, ואפשר לא לקבל בחירות דמוקרטיות כשהדבר לא נוח, ולא פועל לפי רצון שני הדיקטאטורים של התנועה לפיד ופורז.
ומה קורה במפלגת העבודה? מתברר שגם אם הבחירות תלויות ב-120-130 אלף מתפקדים, אפשר לעשות קומבינות ודילים. שהרי עיקר כוחו של פרץ הוא בהסתדרות, בוועדים הגדולים, בקיבוצים, בהתיישבות, שיכולים לשלוח את בוחריהם בצורה יותר מאורגנת וממושמעת.
ואם נוסיף להם גם דילים פנימיים, נוסח מומלצי רשימות פרץ, רשימות חיסול נגד אנשי ברק וברק בעצמו כיריב מסוכן ולא רצוי (+ הדיל הרומני והדרוזי), נגיע למסקנה, כי לא הכל נקי בממלכת דנמרק.
ולכן אלה, שחושבים שבמפלגת קדימה, הדברים מתנהלים על מי מנוחות ומקבלים בהכנעה את מנהיגותו של אולמרט, צריכים לדעת שגם שם בוחשים ורוחשים זרמים תת מימיים, מתגבשות קבוצות לחץ, דילים, הבטחות ועוד נשמע מהם אחרי שתורכב הרשימה הסופית לכנסת.
בקיצור, הרבה לא השתנה, מהבחירות והכנסות הקודמות, למרות ההבטחות והציפיות הכנות של הציבור, ליתר טוהר מידות, פחות הצהרות ריקות ויותר מעש חיובי, שאיפה להתנהלות נקייה וחוקית, והבטחות שניתן להזדהות איתן ובמיוחד לממש אותן.
הבחירות בפתח, הרשימות הסופיות כבר מוכנות, נראה מה יילד יום: שחר חדש או חזרה למשקעי העבר. לגבי הרשימה של פרץ, ניתן לומר בבירור, ששחקני החיזוק באים מהכנף השמאלית, כמו יולי תמיר (שלום עכשיו), אלוף איילון (המפקד הלאומי), שלי יחימוביץ (חד"ש), נדיה חילו (המגזר), בצירוף כמה שחקני ספסל שלא יראו דשא.
ונסיים באימרה שהיתה אהובה על מזכ"ל מפלגת העבודה רענן כהן: "זאת היתה חגיגה על הדמוקרטיה, המפלגה ניצחה".
