לפני כמה שבועות, בראיון טלוויזיה, אצל לונדון וקירשנבאום דומני, נשאלה ציפי ליבני מה היה "אבא אומר". אביה היה רביזיוניסט מידידיו הקרובים של מנחם בגין, ז'ובטינסקאי של פעם. יכול להיות שיש פה ענין, אבא שהאמין בארץ ישראל השלמה ובת שמוותרת על חלקים נרחבים מארץ ישראל. אבל יש בשאלה הרבה יותר ממשהו פטרוניסטי, יש פה גם זילזול מסויים בציפי ליבני. למה היא בכלל צריכה להסביר דווקא עכשיו מה אבא שלה היה חושב על הבת שלו?
ואחר כך בא מראיין אחר, בן כספית, עם ראיון ארוך ושואל אותה אם ההחלטות הקרייריסטיות שלה נעשו ביחד עם בן זוגה. שאלה נורא תמימה, מאוד פוליטיקלי-קורקט, הרי הזוגיות היא ערך העליון. אבל זוהי שאלה מכשילה מאוד שמחייבת את המתראיין, במיוחד אם הוא פוליטיקאי לפני בחירות, ועוד יותר במיוחד אם זו אישה פוליטיקאית לפני בחירות. היא צריכה להיזהר בכל מילה, היא חייבת להראות שהזוגיות שלה מה זה טובה, מה זה חזקה.
אני במקום ציפי ליבני הייתי אומר למראיינים: תקפצו לי, מה זה בכלל מעניין דווקא עכשיו מה אבא שלי היה חושב על המעשים שלי. אני צריכה להסביר אותו? אולי להתנצל בעצם שאני חושבת אחרת? אני כבר לא הילדה של אבא שלי ואני שמה בכיס הקטן כמה מכם.
ולמה אני צריכה עכשיו בכלל לקשר עכשיו בין הזוגיות שלי ובין הקריירה שלי? יכול להיות שהיו החלטות קרייריסטיות שלי שבן הזוג שלי לא כל כך אהב, אז מה? יש לי דעה משלי, לא תמיד נוחה לאחרים. אז מה, אני צריכה להציג בפניכם הצגה של זוגיות אידאלית?"
דעתי שיכול להיות שהזוגיות של ציפי ליבני אידיאלית. יכול להיות שהיא נורמלית כמו זוגיות של כל אחד אחר, עם עליות ומורדות, פשרות וויתורים. אבל השאלה שהיא נשאלה מכריחה אותה להציג הצגה לפי סטנדרטים תקשורתיים.
וכמובן לא שמעתי שאותן השאלות נשאל אי פעם שמעון פרס על אישתו, או מישהו יותר צעיר כמו אופיר פינס.
כל זה הוא חלק מהוולגריות הצהובה המוסווית של התקשורת. זה מאפיין לא רק גברים כאילו מתוחכמים אלא גם מראיינות כאילו מתוחכמות, כמו בילי מוסקונה לרמן שהייתה תוקפת מרואיינים באגרסיביות שהייתה מסתירה מאחוריה רדידות מחשבתית לא קטנה.
דנה וייס ריאיינה לפני כמה ימים את ציפי ליבני. היא קראה לה "ציפי", ואמרה לה "את זוכרת שפעם היינו יחד בבית קפה?" והפסיקה אותה באמצע תשובות. הייתה לי הרגשה שציפי ליבני משתוקקת לפתוח פה על דנה וייס ולהגיד לה:"אני לא ציפי בשבילך, אני גברת ליבני, או גברתי שרת המשפטים, ואנחנו לא ממש חברות ילדות שתדברי אלי ככה".
אני הייתי רוצה לראות מישהו מראיין את שמעון פרס או עמיר פרץ ואומר להם "שמעון" או "עמיר". ציפי לבני התאפקה מול הוולגריות של דנה וייס וכל הכבוד לה על כך.
אז אני אומר את הדברים במקומה.
