כאשר הרדיו והטלוויזיה מחליטים למלא את האוויר של מדינת ישראל ב"זמן אמת" ו"בשידור חי" בכל תקרית אש, פיגוע או צרור יריות שנורה בשטחים, צריך בעצם לחשוב במונחים של ניהול כולל של המדינה, ולהבין שהמדינה היא למעשה מין ארגון גדול, גדול מאד אפילו, הפרוש ממטולה עד אילת, מהים עד הבקעה, ואמור לתפקד כהלכה פחות או יותר.
אחת השאלות המטרידות לא מעט את העוסקים בניהול חברות, מפעלים וארגונים הוא נושא העברת המידע (אינפורמציה בלע"ז) בארגון. איזו אינפורמציה ראוי שתגיע לאלו מן האגפים, המחלקות והעובדים בחברה ובמפעל. וכך בכל ארגון וחברה שפועלים נכון, נבנתה והוגדרה רשת מדויקת שבה ידוע בדיוק "איזה סוג של מידע יגיע לאן.
שני הקויים המנחים את בוני רשת התקשורת בארגון הם מאוד פשוטים ובסיסיים:
א. מידע יגיע למקום בארגון (אדם, מחלקה) שמחייב או מאפשר למקבל המידע להשתמש בו. בנוסף, חשוב שמידע יגיע למקום (אדם) שיודע להשתמש במידע שהתקבל.
ב. מידע לא יגיע למקום (אדם) בארגון שבו אין לו כל שימוש.
אלה שני כללים חשובים כדי למנוע בלגן גדול. חשוב שמידע על תקלה במכונת הטווייה יועבר למחלקת האחזקה ולמחלקת תכנון הייצור, אבל באותה מידה חשוב לא להטריד אגפים ועובדים אחרים בארגון, כמו הנהלת חשבונות או שירותי מטבח או מחלקת התפירה והאריזה במפעל. העברת מידע לא רלוונטי רק עלולה להטריד, "לבלבל את המוח" ולעייף את העובדים.
במילים אחרות, תקשורת יעילה, היא זו שמאפשרת לאחד או יותר מן המחלקות או העובדים בארגון לבצע פעולות או מטלות שיגדילו שרידותו ותפוקתו של הארגון.
תקשורת יעילה בארגון, היא גם זאת הגורמת למינימום הפרעה, הטרדה ופגיעה למירב העובדים בארגון. הסיבה לכך ידועה כבר שנים. עובד מוטרד ועייף הוא עובד עם מורל נמוך. עובד כזה מייצר פחות, עלול לגרום לתאונות עבודה, לתקלות בציוד, לפגמים רבים בתוצרת, ולהסתבך בפעילות שאינה בתחום סמכותו- אחריותו.
והנה בעצם הימים האלה הוצפנו בכמויות מידע עצומות בשידור חי ובזמן אמת: "בדיוק עכשיו היה הפיצוץ... ממש לידי יש נפגעים... עשן עולה... המשטרה מכתרת וסוגרת... הרוגים..." או לחלופין, " לחץ בין גולגלתי... לא יציב, עושים סריקה... עוברים לניתוח חירום.... בררר...דררר.... עוד שלוש דקות הרופאים יעדכנו".
עד כמה מסייעת אינפורמציה זו לעובדות מחלקת בקרת האיכות במפעל מזון לאתר פגמים בדברי המאפה שהן בודקות ואורזות? כיצד מידע מסוג זה עשוי לסייע לאלפי מורות ומורים שאמורים להיכנס לכיתות בתום ההפסקה, לעמוד איתנים ואופטימיים מול מאות אלפי תלמידים?
כיצד המידע הנרגש והמסעיר הזה, מפי כתבנו בשטח, המדווח בשידור חי על יריות במחסום קרני או בלבונה, מסייע לאלפי נהגי המשאיות העושים דרכם אל רמת הגולן או בכביש הערבה, או לאלה המזדחלים בפקקים שבמרכז הארץ. מה הם אמורים לעשות עם מידע זה? לנסוע מהר יותר? לאט יותר? או סתם להתרגז, להיעצב, להתייאש?
כיצד המידע הנרעש שמגיע, ממש ממש עכשיו מהשטח, מסייע לאלפי אימהות המנסות להרגיע בדקות אלה תינוקות הסובלים מכאבי בטן או אוזניים? עד כמה הוא מקל על אלפי חולים ורופאים ואחיות הפזורים ברחבי הארץ? מה הם יכולים לעשות עם המידע שהתקבל "בשידור חי" זה עתה? כלום!! פשוט לדאוג קצת יותר, לפחד ולהתייאש.
לא יקרה לנו כלום אם האינפורמציה על תקריות אש או פיגועים תגענה אל אוזנינו אחת לשעה בשידור חדשות לקוני, לא נרעש, לא נרגש, לא ממש מהשטח. אנחנו מבינים ונבין טוב מה קורה בדיוק גם בלי ההתלהמות וההתנשפות של הכתב שבשטח, גם בלי הדרמה הפורצת לאוויר. אין כל-כך צורך להבהיל, להטריד, הרי אנחנו מבוהלים ודואגים גם כך.
איך בדיוק יכול לסייע רכז מטע התפוחים בנאות-מרדכי לראש הממשלה שהובהל לקומה השביעית ב"הדסה", כיצד אחיות מחלקת הילדים בבית החולים בצפת יכולות לעזור בפינוי הנפגעים בנתניה?
מדינה היא בעצם ארגון גדול המעוניין לשרוד. לא נרוויח הרבה אם נקטין את יכולת הריכוז, יכולת הייצור והעשייה של כלל התושבים, באשר הם עסוקים במלאכת היומיום ברחבי המדינה - תנו להם (לנו) לעבוד בשקט. מידע צריך לעבור רק למי שעשוי לסייע בפתרון הבעיה, סתם לקשקש, למלא את האוויר במילים מפחידות - זה ממש חסר כל ערך.
