לא רק ראש הממשלה, אריק שרון, מאושפז במצב קשה [אך יציב...] בבית החולים, אלא גם האבא אריק שרון, מאושפז שם באותו החדר ממש. אבא יש רק אחד. לא רק אמא.
כשאבא חולה, בודאי במצב קריטי, מי אם לא הבן או הבת יסעדוהו בחוליו? מי לעזאזל?
עזבו לרגע את חומרת המעשים, את חומרת החשדות, את כל ה"בלון" על מה שיוחס ועוד מיוחס לבן עמרי. ברגע זה, כלום לא רלוונטי, חמור ככל שיהיה. אני מדבר כעת, רק לעניין ועל עניין שלומו של אבא, על הדאגה לחייו ולבריאותו.
אני רוצה לתת לבן לשהות במחיצת אביו החולה, המאושפז בבית החולים. עזבו אותי ממשפט. עזבו אותי מצדק. עזבו אותי מהכל, ודברו כעת רק על רגש הרחמים, מחד, על ההיגיון, מאידך.
כל ראשו של עמרי נתון כעת בבית החולים, במצבו של אבא, וכך צריך להיות. מה כל כך "בוער" לזמן את עמרי לבית המשפט, כעת חיה ממש, למשך יומיים, ולהטרידו (כן, כך ממש!!!), בדיונים לעניין גזר דינו (בעקבות הרשעתו) בעוד שאביו [לא רק ראש הממשלה] שרוי במצב קריטי בבית החולים.
ונניח, חלילה, שאתם עצמכם מצויים הייתם בסיטואציה דומה. חלילה, אבל נניח. מי מעימנו לא היה עומד על דעתו, מתעקש, להניחו לנפשו, על-מנת שישהה לצד מידת אביו, בחוליו, ברגעים כה קריטיים.
מי לא היה מצפה כי יוזמה כזו תבוא מבית המשפט או מהפרקליטות? מי? היכן הרגישות? היכן האנושיות? היכן הרחמים? היכן ההיגיון? - נעלמו כלא היו.
ידעתי, כי אלת הצדק עיוורת היא. לא ידעתי כי היא אטומה וחסרת רגשות. זה חדש עבורי. צדק "יבש" לצד משפט "יבש" ללא ה"תיבול" ברגשות וברחמים - אינו צדק בעיני, אינו גם משפט. זהו רוע. מפלצתיות, חוסר אנושיות, אטימות. זה אינו צדק.
בודאי, שנכונים הדברים, שבעתיים, כשמאום לא "בוער" וניתן בהחלט לדחות את הדיונים הללו - לעניין גזר הדין - לעוד חודש, חודשיים שלושה ויותר.
החברה שבה אנו חיים הפכה להיות אטומה. הפכנו למכונות מפלצתיות של רמיסה וזילות. הפכנו להיות רעים ומרושעים. איבדנו צלם אנוש.
צר לי על עומרי, ולא הייתי רוצה להימצא במקומו, בשעות קשות אלו. צר לי על מערכות אכיפת החוק - שנתגלו באטימותן הטוטאלית - בשליפת הציפורניים במקום בו היה צריך חיבוק. גם עבריין צריך חיבוק. ודאי בשעות קשות.
