ברית המילה היא המצווה השנייה בתורה. אברהם קיים את המצווה בעת שנצטווה עליה, בהיותו בן תשעים ותשע. אז מל את עצמו ואת בנו ישמעאל שהיה כבר בן שלוש עשרה שנה. את יצחק בנו, מל אברהם בהיותו בן שמונה ימים, כעיקר המצווה.
בעקבות האבות, צאצאי ישמעאל מלים את בניהם עד גיל שלוש עשרה. צאצאי יצחק מלים את בניהם בהיותם בני שמונה ימים. הגם שמדובר בפעולה כירורגית, נהוג בקרב היהודים מימים ימימה כי את המילה מבצע מוהל. מתי מעט מבין המוהלים הם רופאים.
בית המשפט העליון שלנו, אפיין את פעולת המילה, כפעולה דתית-פולחנית ולא כפעולה רפואית. לפיכך אין בביצוע המילה, על-ידי מי שאינו רופא, כדי עבירה על החוק. עם זאת, גם המוהל חייב בזהירות כלפי הנימול. מוהל שיתרשל ויגרום נזק לנימול, יחויב בפיצויים.
בפסיקת בתי המשפט מוצאים מקרים רבים שבהם המילה נעשתה ברשלנות. ההלצה "חתך יותר מדי" הפכה, למרבה הצער, פעמים רבות מדי למציאות עגומה. אך גם "חתך פחות מדי" עלולה להביא לתוצאות מצערות, כפי שנראה מייד.
א' נולד במזל טוב באביב. כעבור שמונה ימים הכניס אותו המוהל, הרב שלום מעטוף, בבריתו של אברהם אבינו. כאשר מלאו לילד חודשיים וחצי, הבחינה אמו לראשונה, שאיבר מינו נראה כאילו לא נימול. האם נבהלה והתקשרה למעטוף, "בוא תראה את איבר המין של הילד".
מעטוף לא בא. במקום לבוא הוא הרגיע את האם בדברי כיבושין. "תתאזרי בסבלנות. הכול יסתדר מעצמו בבוא היום".
כאשר מלאו לילד שבעה חודשים, שוב התקשרה האם למעטוף והביעה את חששותיה לגבי מראהו של איבר המין.
האם הילד שמנמן, התעניין מעטוף. האם השיבה בחיוב. הנה כי כן, פסק מעטוף, "כשירזה, ניתן יהיה לראות כי הוא נימול. עם הזמן הילד יקבל את הפרופורציה, וזה יחזור מאליו".
כאשר מלאו לילד עשרה חודשים, ואיבר מינו עדיין נראה כאילו לא נימול, דרשה האם ממעטוף לבוא ולראות את הילד במו עיניו. מעטוף סירב ופטר אותה בכך ש"העניין יסתדר מעצמו".
כאשר מלאו לילד שנה וחמישה חודשים, פקעה סבלנותה של האם. היא הביאה את הילד אל האורולוג ד"ר קסלר. זה האחרון אישר את חששותיה של האם, כי הילד לא נימול כראוי ועור העורלה כמעט שלם.
ד"ר קסלר ערך לקטין מילה חוזרת בניתוח בהרדמה מלאה. מאז ביצוע המילה החוזרת בניתוח, עברה על הילד ומשפחתו תקופה קשה. "מתינוק נינוח וחייכני הפך לתינוק מפוחד, מבוהל וכואב, אשר כל טיפול בו גורם להתקפי בכי וחרדה וידינו קצרה מלעזור לו", כך תיארו ההורים בפני השופטת דליה גנות, סגנית נשיא בית משפט השלום בראשון לציון, את סבלותיהם.
השאלה המרכזית היא האם הניתוח המתקן היה נחוץ, כך הגדירה השופטת גנות את גדר המחלוקת. כאן שורש המחלוקת בין ד"ר קסלר, שהובא כעד מומחה מטעם ההורים, לבין ד"ר אטיאס מטעם המוהל.
הרופא הראשון טען, כי היה מדובר בעודף עורלה, מצב שאינו נעלם מעצמו, אלא רק באמצעות ניתוח. לא כך הוא, טען הרופא השני, מדובר היה בסך הכול בתופעת הפין החבוי, תופעה שנעלמת עם התבגרותו של הילד.
הראשון טען, כי ניתן היה לקבוע אם קיים עודף עורלה על-ידי משיכת העור אחורנית, לכיוון מוצא הפין. השני טען כי לא ניתן היה לקבוע אם קיים עודף עורלה. בדיקה שכזו אפשר לעשות רק בזמן זיקפה. השופטת העדיפה את חוות דעתו של הרופא הראשון, ד"ר קסלר מטעם ההורים.
מאחר ואין טוב ממראה עיניים, השופטת עיינה בצילומים של הפין. צילומים שנעשו לפני הניתוח המתקן. "למראית עין אין כל ספק שמראה הפין אינו שגרתי, והוא אכן נראה כפין שלא נימול", פוסקת השופטת.
זאת ועוד, בעוד שד"ר קסלר הינו מומחה באורולוגיית ילדים ומנתח בתחום, ד"ר אטיאס הינו בכלל רופא נשים ומנתח נשים. מה רופא נשים מבין בפין גברי?
לפיכך, פסקה השופטת, מעטוף המוהל התרשל בביצוע המילה, וכרת את עורלת הקטין בחסר. עוד פסקה השופטת, כי אין ספק שהיה צורך בביצוע הניתוח המתקן, ובשלב בו בוצע.
"אנו חיים במדינה יהודית, אשר מרבית תושביה - הן היהודים והן המוסלמים - מלים את בניהם, ואם היה הקטין גדל עם פין אשר נראה כאילו לא נימול, היה הדבר הופכו ליוצא דופן בין חבריו הבנים, ואין לדעת את ההשפעה הפסיכולוגית שהיתה לכך על אופיו ואישיותו".
באשר לנזק פסקה השופטת לילד פיצויים עבור ההוצאות שנגרמו לו בפועל - טיפול פסיכולוגי, החלפת טיטולים מוגברת, טיפולים רפואיים וכיוצ"ב. ובכל הנוגע לעגמת נפשו של הילד, השופטת קבעה, כי אכן מדובר בתהליך טראומטי וקשה ביותר עבור הילד. השופטת העריכה את הפיצוי המגיע לילד עבור הטראומה ב-45,000 ש"ח.