איתרא מזלי והזדמנתי לעיר הקודש, ירושלים, בדיוק באותו יום ובאותה שעה בה התקיימה הלוויתו של הרב כדורי זצ"ל. העיר היתה פקוקה והומיה, אנשים צפרו ברחובות, ניסו לצאת לתל אביב במשך כשעתיים ללא כל הצלחה.
גם אני עשיתי סובו ציון והקיפוה - כמעט שבע פעמים. למזלי לא השלמתי שבע הקפות, כי הפקק נפתח סוף סוף, מי יודע אם החומה היתה נשארת על תילה אם הפקק היה נמשך עוד מעט קט...
אני משוכנעת שהרב כדורי לא היה נותן ידו לפעולה של סגירת התנועה בעיר שלמה וגרימת סבל לאנשים מכיוון שרוצים להביא אותו למנוחות. רב מקובל אינו רוצה ברעת האנשים, הוא רוצה בטובתם, לכן הוא מתפלל בעדם ומברך אותם.
התופעה של סגירת עיר שלמה עקב לוויה או מפני שאח"מ מגיע היא תופעה פסולה מיסודה. תמיד אפשר להשאיר צירים מרכזיים פתוחים כדי שהתנועה תזרום כסדרה. ואם נתקעת בפקק אישה בהיריון מתקדם עם צירים? או ילדים חולים בדרך לבית חולים? או קשיש שחש ברע? או סתם ילד שצריך, רחמנא לצלן, לשירותים ולא יכול להתאפק?
הדבר מביא אותי דווקא לתופעה של סגירת הכבישים כאשר מגיע פוליטיקאי "חשוב". אנו, "פשוטי העם", צריכים להשלים עם התופעה ולחכות עד שתיגמר רוע הגזרה. ושוב חוזרים לאותה נקודה - מדוע, בעצם, נבחרו האנשים האלה למלא את תפקידם? הם נבחרו כדי לשרת את העם. נקודה. אותנו. נקודה. וכולנו שוכחים זאת.
הפקידים במשרדים ממשלתיים הסוחבים אותנו הלוך ושוב מאשנב לאשנב. הפקידה החמוצה בבנק. אנשי המשרד לאיכות הסביבה שנותנים לפושעים עשירים לזהם לנו את האוויר ואת המים שהם בעצמם נושמים ושותים. פקידי העיריה, מס הכנסה - והרשימה ארוכה, ארוכה מאוד.
אנשים מתקבלים לתפקידים ציבוריים, שמטבע בריאתם נועדו כדי לשרת את הציבור [ומכאן שמם], ולאחר-מכן שוקעים בים אפור של שגרה ודיכאון משמים ושוכחים לחלוטין את התכלית לשמה הם נמצאים שם מלכתחילה.
ואנו נותנים להם - אנו לא יוצאים לרחובות, אנו הולכים יום יום לבנק ומתעצבנים, הולכים יום יום לאיזה משרד ממשלתי ומחכים שעות בתור, נושמים אוויר מזוהם, שותים מים מזוהמים, אוכלים בשר מלא אנטיביוטיקה, אוכלים ירקות מלאים חומרי הדברה - התמונה כל-כך מפחידה שאנשים כנראה אינם רוצים לחשוב על-כך.
הם חושבים שהדבר יסתדר מעצמו. או שאין הם מאמינים בכוחם לשנות.
אף אחד לא יוצא לרחובות ומפגין, אף אחד לא צועק. שישה מיליון איש מקבלים את הדין בשקט ולא צועקים חמס.
