עצוב לי. אני יודע שבאותן דקות שבהן דמעתי מול המסך, יהודים רבים צהלו. סופסוף הראינו להם, למתנחלים האלה. הגיע הזמן שיבינו: חוקי המדינה זה לא צחוק. עצוב לי, שמקור הנחישות של שוטרי היס"מ, בעומדם מול ילדי המתנחלים, הוא ניסו שחם, ומקור הרפיסות שלהם בעומדם מול פורעים ערבים, הוא השופט תיאודור אור.
"ניצחון החוק", זאת הכותרת שבחר עורך "מעריב" (2.2.06) כדי לתאר את התוצאה ממפגש הדמים ב"עמונה". רוצה לומר, בצד אחד ראינו פורעי חוק, וממול את החוק עצמו.
אבל גם מר דנקנר יודע, והוא כותב את זה, שהחוק (קרי הממסד) ופורעי החוק פעלו במשותף כדי להקים את אותם בתים. רק שהממסד הזה שינה את עורו - יש שיעדיפו לומר "בגד בבוחריו" - והחליט שהשותפים מאתמול, הם הפושעים של היום.
אולמרט גילה שלהכות מתנחלים, זה סטארט-אפ אלקטוראלי. התקשורת אוהבת את זה. התמורה ברורה: סיקור אוהד לכל אורך המסלול, בואכה יום הבחירות. אם לא תהיה הפתעה, כך בטוחים בסביבתו של אולמרט- הניצחון מובטח. רק שהתקשורת לא תשתגע, ותעלה על ראש שמחתה את נושא השחיתות, ו/או שהטרוריסטים לא ייזכרו פתאום בסעיף 8 באמנה של החמאס.
הסיוט של מ"מ ראש הממשלה הוא שיקרה לו מה שקרה לפרס ב-96. ארבעים אחוז פער בסקרים, לא הספיקו כדי לנצח. פתאום נכנסו לזירה "הקמפיינרים" של נתניהו, ובמופעים אורקוליים, שבהם נראו אוטובוסים עמוסי יהודים עפים באוויר, שכנעו את האזרחים להצביע ביבי. כדי לגרות אותם להתאפק, הוא מציע להם עסקה: שבו בשקט מול הטלוויזיה, ותראו תמונות שתאהבו מאד. הפינוי ב"עמונה", היה הפרומו.
אני, וכמוני רבים, מנסה להבין באיזה משחק אנחנו משחקים. מי כאן הטובים, ומי הרעים, ואיזה אינטרס קידמנו במאבק הקשה לצפייה הזה, שראינו ב"עמונה". טוענים מפכ"ל המשטרה, דוברי הממשלה ויחצניהם בתקשורת, שהפינוי הקשוח, הוא מאבק חשוב על שלטון החוק.
אם זה נכון, הבה ונבחן זאת ביחד. קודם לכן, חייבים להסכים שאחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הוא, ש- "כולם שווים בפני החוק". בלי העיקרון הזה, לעולם לא יהיה חוק, ועם העיקרון הזה, הלוחמים במתנחלים מתגלים במלוא צביעותם.
אלפי בדואים וערבים שפלשו ובנו על אדמות מדינה, הם הוכחה בועטת שהנחישות מול פורעי חוק, היא סלקטיבית. אלה רואים את שונאי המתנחלים מניפים את דגל שלטון החוק, ואומרים לעצמם: פחדנים, פחדנים, אבל יש להם, ליהודים האלה, הומור בריא.
אילו עורך מעריב היה מוטרד באמת מהזלזול בחוק, היינו קוראים בעיתונו מאמרים ותחקירים מציקים, המכוילים לשרת המשפטים ציפי לבני, והשר לביטחון פנים גדעון עזרא, ושמתייחסים ללינץ' בשפרעם. למרות שדמוקרטיה מתוקנת, לא יכולה לסבול תופעות כאלה, כלבי השמירה נאלמו דום. הגיעה אלי ידיעה שניתנה הוראה מגבוה, לא לחקור את הרצח של עדן נתנזאדה. זה מדינת חוק? או מדינת צחוק?
מסתובבים בינינו רוצחים שהמשטרה יודעת את זהותם (יש צילומים), ולא עושה כלום. הפחד מתיאודור אור מונע את מעצרם. זה אותו פחד שמונע מהחוק לסלק ולהרוס מבנים בלתי חוקיים, שנבנו על אדמות מדינה. ואני מדבר אך ורק על מבנים, ששופטי הדמוקרטיה חתמו על הריסתם. על מתנחלים הם גיבורים גדולים. אני רוצה לראות את ראש כנופיית גנבי המנדטים, מ"מ ראש הממשלה אולמרט, שולח את המשטרה לפנות מהשטחים של קיבוץ נצר-סירני את פולשי ג'ואריש.
אין ספק: הסתה של שלושים שנה, הניבה פירות נאים. השעה בשלה לעקור מתנחלים, לבגוד בהם, לגנוב להם את הפתק, והשליך לפח את ניצחונם בקלפי, ולקינוח - לשבור להם את העצמות. הם, המתנחלים, הביאו את זה על עצמם. בגללם, יש מובטלים, הצפיפות בבתי החולים בלתי נסבלת, כולנו תקועים בפקקים, חסר כסף לחינוך, יש אנשים חסרי בית, והשלום בושש להגיע. נו, אז לא מגיע להם מכות רצח?!
מבחינת השמאל, המופע שראינו ב"עמונה", היה הצגה יפה. ועל הצגה מקובל לשלם. רק חבל שהתשלום יתחלק בין אלה שנהנו, ובין אלה שבכו...
