מניין כל הזעם והעלבון שחשים המוסלמים על פרסום הקרירטורות של מוחמד? מה מביא אותם להעלות באש שגרירויות, לשרוף את דגלי המדינות שבהן התפרסמו הציורים האלה, ולקרוא לחרם ולג'יהאד? מה גורם לבני אדם לצאת לרחובות ולהפגין עם שלטים הקוראים לכרות את ראשיהם של האחראים? התשובה לכל השאלות האלה היא אחת - האיסלאם.
המוסלמים שקוראים לחיסול העיתונאים האחראים לקריקטורות של מוחמד, ולג'יהאד נגד המדינות שבהם התפרסמו הקריקטורות, הם המוסלמים האמיתיים, אדוקים, נאמנים לדתם, לנביאם ולאללה. הם עושים בדיוק מה שמוחמד היה עושה במקומם, כי מוחמד עשה בדיוק את הדברים האלה. מוחמד חיסל יותר עיתונאים מכל טרוריסט בן ימינו.
ה"עיתונאים" בימיו של מוחמד היו משוררים, שחרזו חרוזים על נושאים שונים, ובכללם סאטירה, ואלו הושרו בפי ההמונים. כמה מהם חיברו שירים סאטיריים על מוחמד, על טיפשותו ועל ה"דת" המגוחכת שהמציא. הביקורת על מוחמד היתה גורם חשוב בהכשלת מאמציו להפיץ את האמונה בו ובאללה בראשית דרכו. ליצירותיהם של המשוררים האלה היתה השפעה חזקה על דעת הקהל. בהיותו במכה, היה מוחמד חסר אונים לפעול נגדם, והוא הסתפק באיומי אללה ואש הגיהינום בלבד.
לאחר שהשתלט על מדינה, הקים צבא של "פעילי ג'יהאד איסלמי" וצבר הון מהפשיטות שערך על שיירות המסחר ועל יהודי מדינה, אז היה בכוחו לקחת את נקמתו מה"עיתונאים", אלה שלעגו לו ומתחו עליו ביקורת. ביודעו את כוח השפעתם של משוררים אלה, ויכולתם לחשוף את האמת על מעלליו, הוא החליט לחסל אותם מייד.
אביא פה 3 דוגמאות של חיסול משוררים כאלה, חיסולים המתוארים בגאווה ובסיפוק רב בקובצי החדית'. קבצים אלה הם מקורות האיסלאם העיקריים, מסורות על מעללי מוחמד ומאמריו, שנבדקו בקפידה ונמצאו אמינים וכשרים להיקרא "חדית'".
הם נקבצו ונערכו בין 100 ל-300 שנה לאחר מות מוחמד, בידי אנשי דת מוסלמים שהעריצו והיו גאים במוחמד ובמעשיו. מקורות אלה, בנוסף לקוראן, מהווים את הבסיס לחוק האיסלמי - השריעה.
1. אשרף היה המשורר הראשון שמוחמד חיסל (הוציא עליו חוזה, בלשון ימינו), עוד בהיותו במדינה. אשרף היה ככל הנראה יהודי. על-פי קובץ החדית' של בוכארי, כרך 4 ספר 52 סעיף 270: "שליחו של אללה אמר: מי מוכן להרוג את אשרף? הוא אמר דברים שפגעו באללה ובשליחו. מאסלמה קם ואמר: אתה רוצה שאהרוג אותו? הנביא הכריז: כן! מאסלמה אמר אם כן תתיר לי לשקר, כדי שאוכל להונות אותו. מוחמד אמר: מותר לך לעשות כך".
הסיפור מסופר שוב ושוב בקובצי חדית' נוספים, לפרטי פרטים. נביא פה רק את סופו:
"... נעצתי את הפגיון עמוק בתוך בטנו, עד שהגיע לאברי המין שלו... נשאנו את ראשו של אשרף אל מוחמד... מוחמד סיים את תפילתו, והילל את אללה על מותו של המשורר, וציין לשבח את מעשינו הטובים... בבוקר שלאחר חיסול אשרף, פקד מוחמד : הרגו כל יהודי שייפול תחת ידכם!".
2. בספרו של איבן איסחק, הביוגרף הראשון של מוחמד, (סעיף 308) מתואר הרצח של עוקבה, שהיה אחד מבני הערובה השבויים שמוחמד לקח באחת מהפשיטות שערך, כדי להמירם בכופר נפש: "עוקבה בכה על מר גורלו: מדוע נגזר עלי למות? מוחמד השיב: כי אתה אויב לאללה ולשליחו. ומה יהיה בגורלה של בתי הקטנה, שאל עוקבה, מי יטפל בה? אש הגיהינום, השיב מוחמד. באותו רגע כרתנו את ראשו של עוקבה, ומוחמד הכריז: נבזה בזוי, אתה לעגת לי ואמרת שהסיפורים שלך טובים משלי. אודה לאללה שהרג אותך וניחם אותי".
3. עסמה בינת מרואן היתה משוררת שמתחה ביקורת על מוחמד והזהירה את אלה מבני שבטה שנהו אחריו. על-פי איבן איסחק סעיף 676: "היא הטיחה בבני שבטה: אתם נשמעים לאדם זר, המעודד אתכם לרצוח כדי לקחת שלל. אין לכם כבוד?
מוחמד, בשמעו על כך, אמר, מי יפטור אותי מעונשה של זו? עומייר, מוסלמי מסור, החליט להוציא אל הפועל את משאלתו של הנביא... עומייר התגנב לביתה בלילה. היא ישנה במיטתה, עם תינוקה על שדיה. עומייר עקר את התינוק משדי אימו ונעץ את חרבו בחזה... בבוקר שלמחרת, מוחמד במסגדו, אמר לעומייר, אתה סייעת לאללה ולשליחו. עומייר שאל את מוחמד, יש לה חמישה בנים, האם עלי לחוש אשמה? לא, השיב הנביא, הריגתה של אשה זו חשובה כשתי עזים המתנגחות זו בזו".
ישנן עוד דוגמאות, אבל די באלה שהובאו לעיל כדי להבין את מקור חוסר הסובלנות של האיסלאם כלפי כל ביקורת שהיא, ולהבין מה מניע את המוסלמים לרצות לחסל את מי שמעליב את נביאם.