כמו הרבה הפתעות מדיניות שהתרחשו לנגד עינינו בתקופה האחרונה, גם ניצחון החמאס היה צפוי. מצד שני, זה נראה לנו כל-כך הזוי, עד שהאמנו שאיכשהו זה לא יקרה. בתיאטרון האבסורד שלנו הפך עם ישראל, לפחות למשך ימים אחדים, "גרופי" של ארגון הפתח. האסיר מרוואן ברגותי אירח את רשתות הטלוויזיה של העולם הערבי, עקבנו בדאגה אחר זחיחות הדעת של החמאס, וכאשר הגיעו נתוני המדגמים הראשונים שלפיהם ניצחה תנועת הפתח, נשמו הרבה אנשים בירושלים לרווחה. אבל רק לשעות מעטות.
כן, אפשר לומר שהפתח הרוויח את תבוסתו ביושר. הסיאוב, הנפוטיזם, השחיתות, החולשה. אבל אי-אפשר להתנער מחשיבות חלקה של ממשלת ישראל. מרגע ששרון הפך ראש ממשלה, נפסקו כל המגעים המדיניים עם הפלשתינים ולא חודשו עד עצם היום הזה.
הקבוצה הפרגמטית, שכוחה במשא-ומתן, לא יכלה להוכיח לעמה כי היא מסוגלת להבטיח לו עתיד טוב יותר אם יהיה שלום. כשהתמנה אבו-מאזן לראש ממשלה, לא נוצלה עובדה זו כדי לקדם תהליך כלשהו. את האסירים שביקש לשחרר שחררנו לנסראללה בעסקת טננבוים. את אבו-מאזן עצמו כינה שרון "אפרוח חסר נוצות", וכאשר נבחר כמחליפו של ערפאת, לא חשבו אצלנו לנהל איתו מו"מ על עזה, והעדיפו להעניק אותה במתנה לחמאס.
במשך למעלה מארבע שנים פגענו בתשתית של הרשות הפלשתינית ופגענו אנושות בכושר התפקוד שלה. תנועת החמאס פרחה, טענה שהסכם אוסלו רק פגע בעם הפלשתיני, הבטיחה לציבור הרבה חלומות וגם הוכיחה שאין שום טעם להיות פרגמטי.
כשאמרנו שמי שלא יקיים מו"מ עם אש"ף יקבל את החמאס, טענו כנגדנו שזוהי סיסמה ריקה. היו אפילו אנשים מרכזיים בליכוד שהכריזו, כי עדיף שהחמאס ינהיג את העם הפלשתיני, כי כאשר זה יקרה - לא ידרוש מאיתנו העולם לקיים מו"מ כלשהו עם הפלשתינים. היום נדרשת ישראל לטפל במצב חדש, שנראה היה דמיוני רק לפני ימים אחדים. השאלה היא כיצד נתמודד עם הבלתי צפוי.
אשר לחמאס, בחירתו כשלעצה אינה מצדיקה הידברות ישראלית איתו, או הכרה בו. אם יתנער מטרור ויכיר בישראל, לא תהיה לנו כל סיבה להחרימו. אך אם ימשיך בגישתו הנוכחית, לא תהיה לנו שום סיבה להכיר בו. נכון גם יהיה למנוע מנבחרי המועצה המחוקקת, חברי החמאס, חופש תנועה מעזה לגדה המערבית, כשם שחשוב יהיה לתבוע מן העולם החופשי שלא לסייע כלכלית לרשות פלשתינית הנשלטת בידי חמאס. ברור שמי שמציע נסיגה חד-צדדית מן הגדה צריך לקחת בחשבון, כי הפעם מדובר בחיזוק ישיר של החמאס, כאשר המאבק הבינלאומי שלנו הוא להחרימו ולהחלישו.
האם במצב שנוצר נותר סיכוי למהלך מדיני? ברור שזהו מצב חדש, ואם אכן מוכנה ישראל, אחרי חמש שנים של קיפאון מדיני מוחלט, לחדש מגעים מדיניים, היא תתייצב בפני תמונה שונה מאוד. אבל אסור להרים ידיים.
האינטרס שלנו היה ונותר לסיים את הכיבוש, וסיום הכיבוש שלא בהסכם יהיה כיום בלתי סביר. שותפנו למו"מ מאז שיחות אוסלו היה אש"ף. זהו ארגון המייצג את הפלשתינים בעולם כולו, הוא קיבל את הכרת הליגה הערבית ב-1974 כנציגו הבלעדי של העם הפלשתיני, והוא זה שעימו חתמנו על הצהרת העקרונות ב-93', על הסכם עזה ויריחו ב-94', על הסכם הביניים ב-95', על וואי ב-98' ועל הסכם שארם ב-99'.
הנציגים הפלשתינים באו"ם, בארגונים בינלאומיים אחרים ובמדינות העולם אינם כפופים לרשות הפלשתינית אלא לאש"ף, ועם ארגון זה אנו אמורים לקיים את המשך המו"מ המדיני אם רק נרצה בכך, ואם הוא עצמו ירצה בכך, לאחר המכה שספג.
במצב החדש, מה תהיה משמעות ההסכם, אם ייחתם? על כך נצטרך להידבר עם הפלשתינים, והדבר יהיה ודאי נושא לדיון פלשתיני פנימי בין אש"ף לחמאס בתקופה הקרובה. מכל מקום, הכי קל להרים ידיים ולומר שאין עכשיו סיכוי לסיום הכיבוש. נכון שזה יהיה קשה יותר, אבל בהחלט לא בלתי אפשרי.
