הילולת ה"אמרתי לכם" ביחס לניצחון החמאס בבחירות מיותרת, ולא רק משום שמרביתה נעשית בדיעבד. בתגובות הראשונות מכל קצות הקשת הפוליטית, נראה כי לא רק שאנו מתחזים ל"מופתעים", אלא גם איננו מתכוונים ללמוד את השיעור מכך. יותר מכל מקוממות שתי קביעות "מקוריות" שמושמעות מאז המהפך הזה: האחת היא שהרשות הפלשתינית בהנהגת החמאס אינה פרטנר; השנייה היא שבשל כך, עכשיו יותר מתמיד, על ישראל להמשיך במהלכי הינתקות חד-צדדיים. האמנם?
על המחזיקים בטענה הראשונה לשאול את עצמם ביושר: האם הם גורסים במשתמע כי הרשות בהנהגת ערפאת, אבו-מאזן ואבו-עלא אכן הייתה פרטנר? אם כן, מדוע נמנענו באדיקות במשך חמש השנים האחרונות מכל ניסיון אמיתי לחידוש המשא-ומתן עימה? אם לא, למה צריכה מדינת ישראל להתרגש מהיעדר השותף דווקא עכשיו? הרי שלטון ה"אין פרטנר" נותר על כנו, והמדיניות החד-צדדית, שנסמכה על הטענה הזאת, ראויה להישאר זו המועדפת. אך לא באמת כך פני הדברים ביחס לשתי סוגיות מפתח - אידיאולוגיית החמאס ואסטרטגיית הפעולה ארוכת הטווח שלו.
אש"ף של ערפאת ואבו-מאזן קיבל ב-1988 את 242 והכיר בישראל ב-1993 מעמדה של חולשה. קריסת ברית-המועצות, הלחץ של ממשל רייגן, הסכם השלום בין ישראל למצרים, חוסנה של ישראל והנהגת הפנים של האינתיפאדה הראשונה הביאו אותו לנטישת ה"מאבק המזוין" ולמעבר לחלופה מדינית להשגת חצי תאוותו, בדמות מדינה פלשתינית בגבולות 67'. אך אוסלו, בשל טעויות שני הצדדים, "הביא את הפלשתינים לאפס פוליטי", כדברי מחמוד א-זהאר, ושלח את הפתח לגלות פוליטית.
החמאס ב-2006 מגיע לשלטון מעמדה של כוח. רוב הציבור הפלשתיני מאמין, כי רק הטרור החמאסי הוא זה שהבריח את ישראל מעזה, ונמנע מלראות בהינתקות גם מהלך - שגוי אומנם - באמצעותו ביקש שרון להרוויח את השנים הנדרשות לביסוס ההתיישבות ביהודה ושומרון.
לכך מצרף החמאס הבטחה למלחמה בשחיתות ובאנרכיה השלטונית, וכל זאת כדי להציג בפני העם הפלשתיני, הסבור כי אין לו מה להפסיד יותר, חלופה מוצלחת יותר לסיום הכיבוש הישראלי ולשיקום החברה. החמאס ירצה בשנים הקרובות להגיע ליחסי כוחות אחרים עם ישראל לפני שישקול מו"מ טקטי עימה, כי "במו"מ מאזן הכוח נוטה תמיד לכוון החזק", כפי שאיסמעיל הנייה מסביר.
ישראל מסרבת זה שנים להשלים את השאלה: פרטנר לאיזה הסכם? נכון הוא כי החמאס, כמו אש"ף, אינו מוכן להיות שותף לישראל בהסכם קבע שבו ישראל תשאיר בריבונותה את "ירושלים המאוחדת, בקעת הירדן וגושי ההתנחלויות". החמאס מכריז בכנות, כי הוא תומך בהקמת מדינה פלשתינית עצמאית בגבולות 1967, אך בניגוד לאש"ף, אין הוא מוכן להסכם, לחילופי שטחים, לחלוקת ירושלים המזרחית, לפירוז המדינה הפלשתינית וכדומה. הוא גם אינו מוכן לעצור כאן, כאש"ף, ולהכיר בשתי מדינות לשני העמים, כי "כל פלשתין, בין הים והנהר, היא הקדש איסלאמי".
על ישראל, לפיכך, להימנע מאשליות שווא ביחס להפיכתו של החמאס לפרטנר אפשרי להסכם קבע בשל ההקשר הדתי של תפישתו. בנוסף, עליה להימנע מכל מהלך שבו תחזור ההנהגה הפלשתינית לטפח את אשליית הכוח והסרבנות לפשרה, כדרך מעודפת להקמת מדינה ולפתרון סוגיית הפליטים.
דפוס החד-צדדיות לנסיגות משמעותיות כמו מעזה, שבה ממשלת שרון עשתה ככל שביכולה להימנע מלהפוך אותה לפלטפורמה לחידוש המו"מ עם אבו-מאזן, אסור שיישנה, כי הוא ישרת את החמאס באסטרטגיה ארוכת הטווח שלו. מנגד, על ישראל להשכיל ולהציב מחדש בפני הפלשתינים את החלופה המדינית בדפוס הסדר קבע הוגן המבוסס על 242, ולא בדמות "מפת הדרכים" החלולה.
מהלכים אלו עשויים לחזק את הגורמים המתונים בחברה הפלשתינית בשרתם כאופוזיציה חילונית מחוץ לממשלת חמאס; אלה יוכלו לדבוק בעמדות הקוראות לפשרה היסטורית בין שני העמים, וללמוד את לקח השחיתות והאנרכיה לטובת היום שבו ישובו לשלטון.
על-מנת שמדיניות כזו תצליח על ישראל לשתף פעולה עם ארצות-הברית וארצות אירופה וכן עם מצרים וירדן, שלא ירוו נחת מהשלכות ניצחון החמאס על "האחים המוסלמים" אצלם. אובדן האופוזיציה הפלשתינית, בשל החלטה שגויה להצטרף לחמאס או בשל טעויות ישראל, תסגור בפניהם ובפנינו את הסיכוי לפשרה ויונצח מחדש המאבק חסר התוחלת בין הקיצוניים על הארץ כולה.