השימוש הלא מוצלח והשגוי, מבחינה טקטית, פוליטית ומשפטית שעשתה בחסינות ח"כ ענבל גבריאלי בבית הוריה - העלה שוב את נושא החסינות לדיון ציבורי.
במקרה הספציפי טעתה ח"כ גבריאלי בשימוש בחסינות, על שתי היבטיה, העניינית והדיונית, בכך שמנעה מהמשטרה חיפוש בבית הוריה, מהטעם הפשוט - בגילה ובמעמדה מרכז חייה האישיים והציבוריים, אינו בחדר ילדותה בבית הוריה, אלא יש לה מקום מגורים קבוע וידוע בהר-אדר ליד ירושלים או בראשל"צ.
מובן, שמותר לה ואפילו רצוי ויפה מצידה, שהיא מגיעה מדי פעם לבית הוריה ואפילו ישנה שם - אבל החסינות שלה כח"כ, הולכת אומנם איתה על גופה וחפציה, לכל מקום, אבל אינה נותנת מטרית חסינות לכל בית שבו היא נמצאת. אילו ח"כ גבריאלי היתה טוענת שיש לה חסינות כח"כ על חדרה וחפציה, הצדק היה איתה, אבל על כל מתחם המגורים - זאת טעות מבחינת פרשנות החוק.
אותה טעות, שנעשתה בזמנו לגבי מגוריו של גלעד שרון במתחם של חוות השקמים. כאשר בניין מגוריו, אינו חסין ואינו נהנה מהחסינות של אביו אריק שרון.
יתירה מזאת, ח"כ גבריאלי טעתה פוליטית בהתנגדותה לחיפוש, המעורר תמיהות, חשדות ותקשורת לא חיובית. להיפך, אילו היתה חושבת מהר, נכון ופוליטית - היתה אומרת לשוטרים: בבקשה נא ערכו חיפוש, פרט לחדרי ובחפצי, כי אין לנו מה להסתיר והיתה יוצאת גם גדולה וגם צדיקה.
אם להמשיך את המומנטום הזה, יש גם מקום לעגן בחוק את הדרישה שח"כ או איש ציבור הפועל במסגרת תפקידיו הציבוריים לא ייהנה מהעיקרון הקונסטיטוציוני הגורף של "זכות השתיקה". הכוונה ל"זכות השתיקה", בנושאים ציבוריים בלבד במסגרת תפקידו ולא בזכות הקשורה לתחום האזרחי אישי.
לדוגמא: שר, ח"כ, איש ציבור שיוצא לבילוי לילי פרטי בפאב, דיסקוטק, משתכר, מתהולל, מתקוטט או מטריד מינית - ונעצר ונחקר על התנהגות אלימה או הטרדה מינית - זכאי לשמור על זכות השתיקה, ככל אזרח בנסיבות אלה - אם הוא חושב שזה נכון וראוי.
אבל אותו שר, ח"כ, איש ציבור, כאשר במסגרת תפקידו, מקבל שוחד להטות פעולה, מועל בכספים, מחלק טובות הנאה, מחלק ג'ובים שלא בצורת מכרז או נוהלי התקשי"ר - אינו יכול ואינו רשאי בתחום הציבורי הזה לשמור וליהנות מ"זכות השתיקה".
כיום המצב מאפשר זאת ואכן רבים ניצלו את האפשרות. לתזכורת, השר דרעי בתחילת חקירותיו, מזכיר הממשלה דאז בתקופת ממשלת ברק, יצחק (בוז'י) הרצוג - בנושא חקירת עמותות ברק ורבים וטובים אחרים מבין אנשי ראשי הממשלה השונים ואנשי ציבור.
זה לא נשמע טוב, לא נראה טוב ופוגע באמינות ציבורית וממלכתית. איש ציבור, שנבחר ע"י הציבור לתפקיד מסוים, חייב בדיווח ובדוח אמת לבוחריו ולציבור הכללי - ואסור לו ציבורית לשמור על "זכות השתיקה" - שכן כך הוא מועל בתפקידו ובאמונם.
המסקנה, יש לשנות סעיף זה בעיקרון של "זכות השתיקה" - הציבורית, אם במסגרת החוק הפלילי או במסגרת חוק חסינות חברי הכנסת.
אני שמח לשמוע שגם יו"ר הכנסת עו"ד ריבלין, מחזיק בדעה זו ופועל לשינוי החוק. מצד שני, מצער לשמוע שבג"צ בהחלטה חשובה ועיקרונית הורה על ביטול כתב אישום וזיכוי ח"כ עזמי בשארה - בטענה של חסינות ופעולה במסגרת תפקידיו כח"כ.
ח"כ בשארה מטייל בעולם הערבי, לרבות בארצות אויב כמו סוריה, לבנון ונפגש או ומשתתף בכנסים לצד מנהיגי חיזבאללה, כמו שיך נסרללא. בהזדמנויות שונות הוא מוצא לנכון בכתב ובע"פ לפאר ולתאר את אנשי החיזבאללה כלוחמי חירות, לתמוך בפעולותיהם בפומבי ולהזדהות איתם.
כדאי ולהזכיר לציבור שגם ח"כים נוספים, כמו מח'ול, טיבי, דהאמשה ואחרים, הזדהו עם "השהידים המתפוצצים ברחובותינו" - שלחו מברקי תנחומים לסוריה וללבנון, ואחד הח"כים אפילו הגדיל לעשות בהציעו את אויבי ישראל לפרס נובל.
מצער לכן שבג"צ ברוב להיטותו להיות ליברלי, אוניברסלי, הדוגל בעיקרונות כלליים יפים - התואמים מדינות של שלום, שחיות בהרמוניה ובשלווה, בפינות שונות באירופה, כמו שוויץ, מונקו, אנדורה, ללא בעיות ביטחון קיומי או מאבק מתמשך על ביטחון אזרחיה וגבולותיה - מפרש את החסינות של עזמי בשארה בהתנהגותו והצהרותיו, כחסינות מהותית הקשורה בתפקידו כחבר כנסת.
אם כך פני הדברים - אזי תיאורטית יכולים להיות נציגים של מפלגות גם חברים רדומים ושתולים של ארגוני טרור או מתנגדי ישראל - ובמקביל להיות חברי כנסת. הקו ההזוי הזה של בג"צ המעדיף את העקרונות האוניברסליים על פני ביטחון ישראל ואזרחיה הוא פגום, פסול ולצערי לא חדש.
די אם נזכור את בג"צ ג'נין-ג'נין של מוחמד בכרי - סרט שהוכן על ידו על הקרב בג'נין בהסתמך על עדויות חד-צדדיות, שקריות, מבוימות, מוזמנות שהציגו את חיילי צה"ל כקלגסים נאצים, שיורים בתינוקות ומטיחים ראשיהם בקיר, דורסים בטנקים מחבלים ואזרחים תמימים - לרבות הריסת שכונות שלמות והפיכת אזרחים שלווים לחסרי בית.
ולמרות שבבג"צ הוכח פוזיטיבית, עם עדויות צילומים הקלטות וראיות אובייקטיביות - שאין שחר ובסיס לטענות אלה, בג"צ אישר את הקרנת הסרט, ללא תיקונים ותוספות מתבקשות.
יתירה מזאת, בג"צ בעצמו בפסק הדין המנומק קבע מפורשות וחד-משמעית שרוב העובדות לא נכונות, שהסרט לוקה בשקרים ובזיופים ובפרשנות לא נכונה ומעוותת של העובדות, ולמרות זאת אשרו את ההקרנה תחת המטרייה המפוקפקת של חופש הביטוי האישי וחופש היצירה.
אותו מוחמד בכרי, יוצר הסרט, שחקן מוכשר ומוערך, אזרח ישראל, השתלח בבוטות, במשטרת ישראל ובשב"כ, כאשר כמה מבני משפחתו מחמולת בכרי, נעצרו בסיוע למחבלים בהסתה ובהסעת מחבל מתאבד, בטענות של אשמות שווא והטפלות לאזרחים רק בשל היותם ערבים וכו'.
וגם לאחר שאותם צדיקים כביכול, הודו באשמה ונשפטו לשנות מאסר שונות, לא מצא לנכון לחזור בו ולהתנצל, אלא הוא ממשיך בהפצת הסרט בישראל ובחו"ל. ולא מפליא בכלל, שכמה יפי נפש ורוח, מוכנים להפיץ את הסרט לאזרחי ישראל בסינמטקים תחת הסיסמה הדלוחה של חופש הביטוי והיצירה.
הדרישה אם כך, לתיקון חוק החסינות גם בתחום המהותי וגם הדיוני - היא במקומה ומתבקשת מהתפתחות החיים הפוליטיים במדינה, ואם פעם לא חשבו על כל האספקטים של החוק - הגיעה העת לשנות.
