ממשלת ישראל מופתעת, ושוב מופתעת.
כמעט לא משנה מה יקרה בזירה המקומית או הבינלאומית, ממשלת ישראל תופתע. ישראל על שלל המומחים לטרור, למזרחנות, לאוכלוסיות פנים, לסובייטולוגיה, לאמריקנולוגיה, תמיד מופתעת מן הארועים.
דוגמא מאלפת להפתעה הישראלית היא ההתקפה על מחסום ארז, ועל מחסומים אחרים. יושבים הפרשנים הישראלים באולפן, ומגרדים את ראשם בהפתעה. עומדים הקצינים הישראלים אשר זה עתה סיימו קרב אש עם חוליית הערבים החמושים, ומנידים את ראשם בפליאה. כיצד זה שאין הערבים מבינים שהם פוגעים רק בעצמם? מדוע זה שיפגעו בצינור החמצן הכלכלי שלהם, בסחר שלהם, באנשים שלהם עצמם, בפעולות מעין אלו.
מדוע שימליכו עליהם את החמאס, ישות טרוריסטית הרוצחת אנשים מבית ללא שום נקיפות מצפון. מה יועילו להם ירי הטילים העלובים לעבר בתים ושטחים פתוחים כאשר ברור כי התגובה עלולה להיות קשה ואף קטלנית. כל הדברים הללו נשגבים מהבנתם של מומחי התקשורת והביטחון.
ואם ישראל מופתעת, על אחת כמה וכמה מדינות המערב השלוות דוגמת ארצות סקנדינביה. מדינות אלו אשר מאז ארועי סברה ושתילה הפכו לעוינות את המפעל הציוני ותומכות התנועה הלאומית הערבית, היו לשדה קרב נתוש בעקבות 12 קריקטורות די תמימות.
האיסלאם הופך פניו, נושך את היד המאכילה אותו, ואף דורש התנצלות, ואף דורש כבוד שהוא איננו מוכן להעניק.
מדוע כולם מופתעים? בשל הבורות, ובשל הקבעון. הקבעון המחשבתי קובע כי כולם חושבים באופן שבו אני חושב. המחשבה היהודית-מערבית, שאנו היהודים מייסדיה, קובעת שחובת האדם לשאוף לטוב, לשיפור, להרחבת הידע, לטוהר-מידות, אפילו לקדושה. תפקיד החברה הוא לאפשר ולממש את השאיפות הללו ולמנוע את הרע, שתמיד קיים, מלהשתלט על המדינה. תפקיד החברה להגן על החלשים מפני התקיפים, ולחתור לצדק חברתי.
ליחיד יש אחריות כלפי החברה בה הוא חי, ולחברה יש אחריות כלפי הפרטים המרכיבים אותה. צפוי וסביר כי החברה תעשה כמיטב יכולתה לקדם את שאיפות היחיד לשיפור, ובכך תשפר את מצבה של כל החברה. תפקידה של המלכות הנבחרת הוא לתת את הכוח בידי החברה להגשים את שאיפותיה, בצדק, תוך שימוש בכח הדרוש בלבד. כל אלו, מה שקרוי אשיות המשטר הדמוקרטי הן למעשה אשיות המשטר היהודי. וגם אם רחוקים גם אנו וגם המערב מהשגת כל המטרות הללו, הרי שהשאיפה להשיגן קיימת תמיד.
לא כך בעולם הערבי, המוסלמי, אפילו לא בערך. כל השיקולים של טובת החברה כלל אינם קיימים. המלך איננו פועל לטובת העם, כדי להיטיב עם העם, אלא, במקרה הטוב ביותר, כדי למנוע הפיכה אלימה ועריפת ראשו. לפרט אין שום אחריות לחברה, אלא למשפחה, לחמולה, לשבט, בסדר עדיפות יורד. למלך, או לרודן, אין שום אחריות כלפי המדינה אלא כלפי המשפחה, החמולה, השבט, המדינה בסדר עדיפות יורד. שיפור תנאי החיים של השכן, או המתגורר בעיר אחרת, אינם עומדים כלל בסדר העדיפויות. לכן, הערבים החיים ליד החממות שנקנו בכסף מלא בזזו אותן לצרכיהם, מבלי לחשוב שאותן חממות יכולות להיות העוגן הכלכלי של מדינת חמאסטאן.
את יורי הקסאם בתוחמת הצפונית לא מעניינת כלל העובדה שירי התגובה עלול לפגוע או להרוג ערבי בן חמולה או שבט אחר. לכן המשטרה הפלשתינית לא תנסה לעצור חולית חמאס הבאה לתקוף את המחסום מכיוון שכל עוד הם מקבלים את משכורתם, מה אכפת להם כמה פועלים יאבדו מקור לחמם עם נעילת השער?
וכך גם ברמה השלטונית. אם קבוצה אחת עולה לשלטון, לדוגמא אש"ף, הרי מיד יקומו פצלי פיצולים של חונטות חמושות, תחת שמות שונים ומשונים ויעשו דברים המזיקים לחונטה השלטת, גם אם נבחרה באורח "דמוקרטי". שיקולים של טובת החברה וטובת המדינה ורווחת המדינה פשוט לא עולים על דעתם בבואם לעשות מעשה, כמו ירי קסאמים או חטיפת דיפלומטים או הרג מבקרים מן המעצמה.
לכן, כאשר שליט ערבי כלשהו אכן משתלט על המדינה הערבית, הוא חייב לעשות זאת ללא מורך, באכזריות חסרת מעצורים, תוך דיכוי רצחני, ולא, יתמוטט וימותת. דוגמאות לא חסרות. חוסיין הירדני וספטמבר השחור, אלפי נרצחי החמאס בעזה יהודה ושומרון, עשרות אלפי ההרוגים בהתקוממות אל-חמה במשטר העלאווי בסוריה, ומעלליו של סדאם כאשר היה בשלטון. ומאידך, כאשר שלטון שכזה מתפרק, מיד פורצת האנרכיה המזוינת, בלבנון, בעירק, ברצועת עזה, שבה נלחמים הכל בכל, ללא שום שיקול של טובת המדינה, הארץ, או "אחיהם" הערבים.
באותו אופן ניתן להבין את הפגיעה האנושה בטבע, בנוף, במשאבים הטבעיים, בכל מקום בו דרים הערבים. למרות אספקה שוטפת של מים שפירים, תמיד יחפרו הערבים בארות בארות אשר יזהמו את האקוויפר. תמיד ישלחו מי שופכין במוורד הודיות, תמיד יקוו מי שופכין שורצי-יתושים. תמיד יחטבו את העצים לשריפה, ביחוד אם ניטעו בידי היהודים. באותה מידה ניתן להבין גניבת ציוד החייאה מבית חולים ערבי בעיר ערבית. אין לערבי שום אחריות, לא חברתית, לא מדינית, מעבר למשפחה, לחמולה ואולי לכפר בו הוא דר.
יש לערבי עוד מחויבות הנוגדת את ההיגיון היהודי-מערבי. הגי'האד, דהיינו, השלטת המרות הערבית-מוסלמית בכל מקום בו דורכת כף רגלו של הערבי, קודם לכל שיקול רווחי, של נוחיות, או מוסר כלשהו, לפחות כפי שאנו, היהודים ותרבות המערב מגדירים מוסר. הוכחה ניצחת היא הבחירה כמעט ודאית של מפלגות איסלאם ג'יהאדי בכל מקום שבו ישנן בחירות דמוקרטיות בעולם הערבי, למרות שהדבר מבטיח להן מלחמה, עוני, נוולות, דיכוי כוללני, ודיכוי פרטני של הנשים
מוסר כפול, איפה ואיפה, שקר וכזב, אמירת דבר והיפוכו באותה נשימה, אמירת דבר והיפוכו בשפות שונות, זה הדבר הנכון והנפוץ בעולם הערבי מוסלמי. אין שום חובה מוסרית לדבר אמת, או לדווח אמת, אלא אם זה משרת אינטרס זה או אחר.
מכיוון שכל עקרונות החשיבה הללו זרים למערב, זרים לישראל, מופתעת ישראל שוב ושוב ממה שקורה אצל שכנינו. כל התקוות לאינטגרציה במזרח התיכון נופלות על-רקע חוסר ההבנה היסודי שבין התרבויות. אנו נזכרים בבדיחה הישנה והטובה שבו היהודי מתפאר בכך שהפך את המדבר הצהוב והשדוף לירוק. הערבי עונה לו, אל תתרברב, אני אוהב אותו שדוף.
הגיעה העת לצאת מן הקיבעון. הערבים לא חושבים כמונו, לא מתנהגים כמונו, לא מתכננים כמונו, ומטרותיהם הפוכות מאה ושמונים מעלות משלנו. לא מכיוון שיש בהם פגם גנטי או מוסרי, אלא מכיוון שתרבותם פשוט אחרת. כל ניסיון להבין את מעשיהם לפי אמות מידה יהודיות נדון מראש לכשלון. כל ניסיון להגיע לעמק השווה נדון מראש לכישלון, כיוון שהמושג "עמק השווה" לא קיים בתודעה הערבית. אם נצא מן הקבעון, נימנע מן ההפתעות, ונוכל לכלכל את מעשינו ביתר תבונה, וביתר הצלחה.
