מאז שאהוד אולמרט, הפך למ"מ ראש הממשלה (בפועל) והוא עומד בראש רשימת קדימה לכנסת, עם סיכוי טוב לנצח בבחירות - החלו לנבור בעברו הצבאי.
השאלה לא היתה בעיקרה, אם להשוותו לניסיונו הצבאי של שרון, אלא למצוא חסרונות ופגמים בהכשרתו הצבאית, שמא עלול הדבר לפגום במנהיגותו הפוליטית וביכולתו להתמודד בסוגיות הביטחוניות והצבאיות שישראל עומדת מולן.
האתר של קדימה באינטרנט טשטש את עברו הצבאי הדל של אולמרט. תחקיר רציני יותר בעיתון מעריב מיום ב' 13.2.06, כבר פירט את מסלולו הצבאי והתברר שהוא נפצע בגולני, עבר להיות כתב במחנה, בהיותו ח"כ עבר קורס קצינים בסיסי, התנדב לליווי שיירות בלבנון עם ח"כ יוסי שריד - ובקיצור לא ברח ולא השתמט משירותו הצבאי.
אומנם, אין תפארתו של אולמרט על שירותו הצבאי והישגיו הביטחוניים, אבל אין בכל אלה לפגום או לעמעם את פעילותו הציבורית פוליטית ואין בכך, כמובן, כדי לפסול אותו אם יוכיח את עצמו כמנהיג מפלגה אמין, אמיץ ומוכשר.
הנסיבות שבהן הפך אולמרט, בן לילה, מפוליטיקאי שנון, משתלח ועוקצני כלפי יריביו, ממספר 2 ומ"מ, לראש ממשלה (בפועל), הגיעו אליו בהפתעה, לא בדרך המקובלת ולא בדרך שהוא קיווה ויחל לה.
אבל אלה הרגעים שבהם נבחנת אישיותו ומנהיגותו של מנהיג ומוביל. אלה הימים שבהם עליו להוכיח לציבור בוחריו ולציבור הכללי בישראל, שהוא ראוי לאמון העם, ובעיקר שהוא ראוי להנהיגו ולבוא במקום ראש ממשלה מוערך, מנוסה, טקטיקן צבאי ופוליטי בחסד כמו אריק שרון. שהיה גם אסטרטג צבאי מן הגדולים בעולם וגם פוליטיקאי שנון.
החודש הראשון לפחות פועל לטובתו של אולמרט, והגם שרוב הפרשנים הפוליטיים טוענים שהוא לא טעה ולא מעד - זה כמובן לא מעיד על העתיד, אבל בבירור מדובר ב"סטרט" חיובי.
חיפוש של "חורים שחורים" בביוגרפיות של מנהיגים שעולים לכותרות, אינו דבר חדש, ואין, כנראה, להימנע מכך, למרות שחלק מהחיטוטים, תוך כניסה ופלישה לחיי הפרט, מגעילים ודוחים למדי - אבל זה כנראה מחיר הפרסום והיותך איש ציבור.
עד לפני כשני עשורים, הרבה מן המעללים והתעלולים של מנהיגי האומה, ראשיה, ורמטכ"ליה, היו נסגרים ומוקפאים בין עורכי העיתונים הגדולים - ורק מעט ובצורה די מבוקרת היה מודלף לציבור.
מעללי משה דיין, בתחום הנשים או איסוף עתיקות בצורה לא חוקית, היו מתפרסמים מדי פעם בעיתונות, או עוברים מפה לאוזן בציבור, אבל פרסום גלוי ומאסיבי נוסח הפרסום היום, לא היה בנמצא.
העיתון היחידי שהגדיל את תפוצתו כתוצאה מגילוי שחיתויות ציבוריות ורכילות ציבורית של ידוענים היה "העולם הזה" - בראשות אורי אבנרי, שעשה מכך רייטינג, שירות לציבור, וגם קופה לא רעה.
להזכיר לציבור, בן-גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר ז"ל - ויבדל"א שמעון פרס לא היו גנרלים, אך היו ראשי ממשלה מן השורה הראשונה שהביאו את המדינה עד הלום.
מובן שידע וניסיון צבאי רב ומצטבר הוא מעלה חשובה, במדינה הנלחמת על חייה וקיומה, ויש טוענים שאנו עדיין בשלבים מתקדמים של "מלחמת השחרור", אך מעלה זו אינה תנאי בלעדי להצלחה, כפוליטיקאי, מדינאי או ראש ממשלה.
אישי ציבור מן העבר וההווה, יכולים להוכיח, שגם בלי להיות גנרלים עטורי מדליות אפשר להצליח בפוליטיקה. ובנושא זה, ניתן ללמוד גם מן העולם הגדול, בו רוב הנשיאים וראשי הממשלה או שרי הביטחון אינם בעלי הכשרה צבאית דווקא.
אהוד ברק, שהוכיח את כישוריו ויכולותיו הצבאיים ואת אומץ ליבו בשדה הקרב, כשל בשדות הפוליטיקה, בשל אותה טעמים ממש בזכותם הצליח כמפקד בצבא, לאמור: קבלת החלטות אמיצות ומהירות בלי להיוועץ באחרים, פעולה כסולן שיודע טוב יותר מאחרים ומה טוב למדינה ולעם. חלק מתכונות אלה טובות בצבא, אבל הן מתכון בטוח לכישלון פוליטי ואזרחי.
האלוף עמרם מצנע הצליח בצה"ל אך נכשל כליל בפוליטיקה. ביבי נתניהו שירת בסיירת מטכ"ל, שרות הנחשב כהכשרה צבאית מלאת חוויות ומחשלת, ואכן הוסיף לו נקודות חשובות בחייו הפוליטיים, אבל חלק מתכונות הנדרשות שם, כמו אצל ברק, הסוליזם, השחצנות, היהירות וחוסר סבלנות לעבוד בצוות והעדר ההתייעצות, תוך לימוד מניסיון האחרים והעבר - הכשילה גם אותו בהגיעו לטופ.
לעומתם יש שורה ארוכה של פוליטיקאים ומדינאים מן השורה הראשונה והשנייה, שלא עשו חייל בצה"ל, אבל בהחלט הצליחו בחיים הציבוריים. בין אלה ניתן למנות את אהוד אולמרט, יוסי ביילין, דוד לוי, עמיר פרץ, רוני מילוא וכמובן הנשים המצליחות בכל המפלגות ולאורך כל ההיסטוריה הפוליטית של המדינה.
מכאן, שהמבחן של אולמרט לא יהיה ביחס לכישוריו של שרון בתחום הצבאי, כישורים שלא ניתן למצוא אצל איש ממתנגדיו ומבקריו, אלא בתחום מנהיגותו הציבורית, אחריותו המדינית והיכולת שלו, ביחד עם הצוות, להוביל ולנווט את בעיות המדינה לאור האתגרים החשובים העומדים לפניה.
אם יצליח לאחד את רוב הציבור סביב מפלגתו, תוך גילוי אומץ לב ומנהיגות נבונה שקולה וחכמה - החלק הצבאי ברזומה לא יעמוד לו למכשול.
