יש להזכיר מדי פעם: מדינת פלשתינים ב"גבולות 67" לא יכולה להתקיים, היא צעד אחד הזוי מדי, כי מאז 67 יש בליבהּ חומה, נהר שאומנם הולך וחרב, אך למרות זאת - ולצורך עניין זה בלבד - תמיד יהיו בו יותר מדי מים.
ה"שתי מדינות לשני עמים" זוהי פיקציה, המצאה עיתונאית/ אקדמית/פוליטית, אנלוגיה "נאורה" שנבדתה במוח החנוּני, האינטיליגנציוני, הלוגי, האופנתי, המערבי-נוצרי הנוכחי, אנלוגיה שהיא פיקציה מבחינה מהותית, ערכית, תרבותית, היסטורית, וכמובן גם מבחינה גיאוגרפית-דמוגרפית, שלא לדבר על הבחינה הכלכלית.
יש להזכיר מדי פעם כמה ריקניים ומגוחכים וחידלי אישים הם הדיבורים על חזרה לגבולות ישראל 67 כאשר באותה נשימה לא מדברים על חזרה לגבולות ירדן 67, בין אם בשלטון המשפחה הנוכחית ובין אם בשלטון "הפלשתינים".
ב-67 ישראל כבשה לא כדי לפתור את בעיית הפליטים, אלא מאותה סיבה שהיא כבשה את סיני ורמת הגולן, וה"שמאל" (שהיום הוא כבר "מרכז") רוכב על גל החטא הקדמון הזה בדיוק-בדיוק כמו המתנחלים.
אבל כידוע לכול, החנוּניזם והערסיזם הולכים יד ביד, הם שני צדדים של אותה מטבע, וכך נולד הסכם ההון-שילטון של ממשלת רבין עם חוסיין, "הסכם השלום" שחיסל את האופק:
שחמט נגד שש-בש כל פעם שאומרים "רבין" אני נזכר בראש הממשלה יצחק רבין, זה שחתם על הסכם השלום עם ירדן, אותו הסכם שנתן לגיטימציה סופית, תעודת כשרוּת מדרבנן להכרזתו של המלך חוסיין, משנת 1988, על הִנַתְקוּתה של ירדן מהגדה המערבית.
(רבין הוא גם אותו נפוליון שכבש את הגדה, אותו מצביא שבזכות גדוּלתו החיילים עדיין מתבוססים שם, על גדות מוסקבה).
ההינתקות מעזה היתה רק דלי ומגב, קול ענות חלושה, זעקות שבר של התמימים הפראיים כנגד הצונאמי ההוא של חוסיין, קירקוּר שבקע מאותו מוקש-בטן, אשר רק מונארך יכול היה להאכיל.
צעדו זה של חוסיין הוא ההחלטה הבאמת-היסטורית היחידה שהתקבלה על-ידי מי מהצדדים מאז מלחמת 67, יותר היסטורית אף מהמלחמה הזאת עצמה.
אז מה, בעצם, עשה רבין בהסכם השלום עם ירדן? הוריד צריח, תמורת מלכה... אבל אנחנו, המילואימניקים, הרי מעדיפים שש-בש, ובשש-בש אם בונים בתים מבעוד מועד התוצאה הסופית בהחלט עשויה להפתיע.