הלכתי בין העוברים על פני ארונה של שושנה דמארי ז"ל, ובדיעבד אני מצטער על כך, הואיל והחיזיון שנגלה לעיני בקירבת הארון היה מבזה ולא-מכובד.
ביסוד הדברים כוונות טובות ואהבה לשושנה המנוחה. רבים באו אל בניין הקאמרי בתל אביב, ובשקט עמדו בתור – תור ישראלי, כמובן, שעוביו כרוחב החמולה או החבורה העומדת בו. בכל העולם, התור של החולפים על פני ארונו של מת, או כל תור אחר, עוביו כרוחב אדם אחד. עומדים בזה אחר זה, ללא דחיפות ודחיקות, שותקים והולכים אט-אט, ואילו אצלנו – נחש עקלתון מתנפח ומתכווץ, שרוחבו גדול לפעמים מאורכו.
ובעוד האנשים עומדים בתור בסבלנות, הישראליות רחשה. בעלי תפקידים, שעל דש בגדם תגי "ידידים" או "מארגנים", עקפו את התור והוליכו פנימה מכובדים למיניהם. זמר א', משורר ב', קריינית ג', שחקן ד' ועיתונאי ה'. ואם סברת כי השחקן ד' מועבר על פני התור כדי להשתתף במשמר הכבוד, חיש-מהר הבנת כי לא בזה מדובר, אלא בפרוטקציה הידועה, שכן אל השחקן נספחו בני משפחתו וידידים אחדים. בישראל, אם אין לך מישהו המסוגל להכניסך ללא תור, אפילו למעבר על פני הארון בטקס אשכבה, מוטב שתפשפש מיד במצבך החברתי, ובתוך זמן קצר גם במצבך הכלכלי, שכן כושר השרידות שלך הוא אפס.
כעבור כעשרים דקות הגעתי עם התור אל הכניסה לאולם הקאמרי. עוד בהיותי בחוץ בקעו ממנו צלילי זמרתה של שושנה שהושמעו באולם ברמקולים, מעורבים ברעש גדול, שאת מקורו הבנתי בהיכנסי לאולם.
על הבמה ניצב הארון, עטור בשלל כלניות וברקע מילות השיר "כלניות". הבמה, מסודרת באיפוק ראוי וצנוע, הוארה באור יקרות, ולצידי הארון נצבו שני שחקנים כמשמר כבוד. השניים שעמדו כמשמר כבוד בהיכנסי לבשו בגדים מהוהים ומקומטים, כאילו שבו זה-עתה ממסע קניות בשוק. ומאחר שהדת הרשמית הוחלפה כאן לאחרונה לדת החילוניות, מובן מאליו כי חבישת כיפה או כובע במעמד כזה היא עניין למטורפים דתיים ו/או מתנחלים, ולא לאנשים נורמליים. מה, השחקן פלוני, העומד במשמר הכבוד, יחבוש כובע או כיפה?. מה, הוא פנאט דתי?. ואשר ללבוש מכובד והולם, יאה לטקס שבו עמד להשתתף גם נשיא המדינה – למה מי אתה שתגיד להם מה ללבוש?.
הבמה היתה אי של שלווה ורוגע, לעומת הנעשה באולם. הכסאות באולם וביציע היו תפוסים ע"י אנשים שהמתינו לטקס, ושלוש או ארבע השורות הראשונות סומנו בשלטי "שמור" ונשמרו למוזמנים, שחלקם כבר ישבו במקומותיהם. החולפים על פני הארון הופנו אל המעבר שבין הבמה ובין השורה הראשונה, אך מעבר זה היה סתום לחלוטין במוזמנים ובמכריהם, רבים מהם מ"הבראנז'ה" של מקצועני תרבות ואמנות (לא אכתוב "אנשי תרבות", תואר מחייב שלא היה ראוי לנוכחים שם). הללו ראו חובה לעצמם לבצע את הטקס הישראלי ההכרחי, שהשתרש לאחרונה יותר מתשלום במזומנים ב"שחור": חיבוקי-נישוקי-ליטופי. כידוע, בישראל אינך יכול לפגוש אדם ללא נישוקו על שתי לחייו, ואם תימנע מכך תהפוך לאויבו. וטקס זה של חיבוקי-נישוקי-ליטופי בוצע בשקיקה רבה, דווקא באותו מעבר צר הצמוד לבמה, שבו נאלצו החולפים על פני הארון לפלס דרך במרפקים בין המוזמנים המועכים זה את זה. למזלי, בהיותי שם טרם הגיעו ראשי הממשלה לשעבר עם נשותיהם, מאבטחיהם, יועצי האסטרטגיה ושאר הפמליות שלהם וכך הצלחתי להידחק אל פתח היציאה הגואל.
כאן המקום להסביר מהו מקור הרעש ששמעתי לפני כניסתי לאולם. כמעט כל הנוכחים בו, מאות אחדות, ראו צורך דחוף לדבר, לצחוק בקול גדול, להתווכח בקולי קולות, לפטפט ולהשמיע שאר קולות מגרונותיהם, ללא סייגים ובחופשיות רבה - כאילו היה זה פסטיבל המחולות, מפגש של בוגרי גן "חמדה" שהגיעו לגיל חמישים, או טקס רועש ומשפיל אחר, כגון טקס השבעת השרים החדשים בכנסת, שעל חרפתו ובזיונו כבר
נכתב במקום אחר.
וזוהי הסיבה לצערי על שהלכתי לשם: לא מצאתי שם כבוד, לא למנוחה ולא למוקירי זכרה, לא למקום ולא לאנשים שבו. היה זה אי-טקס ישראלי טיפוסי, שבו לא הוד ולא הדר אלא בלגאן אחד גדול, המולה ופטפוט, מעורבים ברתיעה היהודית-ישראלית מכל סממן של מסורת יהודית, כאשר הנפטר או משפחתו אינם "דתיים" למהדרין. במקום מעבר שקט, מכבד ומכובד על פני הארון, והבעת כבוד לנפטרת דווקא בשתיקה מאופקת אל מול ארונה – מצאתי שם המולת-פסטיבל מבישה ודוחה, למרות שברור רצונם של הנוכחים בכבוד הנפטרת. הידיעה כי בתוך כחצי שעה עתידים להישמע שם נאומי הספד, שלפחות חלקם נמלצים וצבועים עד קבס, בתוך הרחש התמידי של פטפוט הקהל, החישה את יציאתי מהמקום ואת שובי לביתי.
אתמול הושמעו ברדיו שירים מפי שושנה, וניתן להתפעל שוב מהקפדתה על כל אות ותו, על דיקציה מושלמת ועל הגיה עברית נאותה, לרבות כל דגש ומפיק בה"א. לא לאישה כזו יאה הבלגאן שמצאתי בטקס אשכבתה.
