זה שנים נושא השמאל את דגל השלום לשווא, שהרי כל ההצהרות מהצד השני לעולם אינן משתנות ולכולן משמעות אחת - תוכנית כל ערבית להשמדת ישראל: קודם מדינה בגבולות זמניים, אחר כך נסיגה לגבולות 67' ומשא-ומתן על התביעה הפלשתינית להחזרת פליטי 48' לבתיהם וחלוקת ירושלים ובדרך עקירת עוד ועוד ישובים בדרך אל הים.
במפת הדרכים אין סעיף אחד שאינו מהווה עוד כניעה ישראלית. התקשורת הישראלית רתמה עצמה לכל ענייניהם של הערבים עד כי תעמולנינו מרגישים נוח ובטוח בעזה ממש כמו בבית. כל אזרח מן השורה שהיה מבקש להכנס לאחת מהערים הפלשתיניות יודע היה מן הסתם שהוא נוטל על עצמו סיכון, שמא חי כבר לא יצא משם וראה איזה פלא, התקשורת הישראלית מתהלכת שם ללא מורא.
למעשה, אין מקום שהוא מחוץ לתחום לתקשורת, והיום היא פועלת להכשרת החמאס כפי שעשתה כל השנים לרשות הפלשתינית. היא מעולם לא שאלה את ידידיה באש"ף (ארגון שחרור פלשתין) מדוע את האמנה הפלשתינית הקוראת להשמדת ישראל שנולדה ב- 1964 עוד לפני היות "ההתנחלויות "וה"כיבוש" ו"הדיכוי " לא ביטלו עד עצם היום הזה, וכי איזו פלשתין רצו לשחרר אז ב- 64? ומדוע כשישבו ביהודה ושומרון ועזה לא דרשו מדינה פלשתינית? האם חוסיין מלך ירדן היה מאפשר להם זאת?
אם נסקור מעט את מאורעות המאה הקודמת ניווכח כי השמאל לא שינה במאום את התנהלותו, שיתוף פעולה כבר היה בינו לבין המשטרה והצבא הטורקי, מה שהביא לכך שעשרות מחברי המחתרת נתפשו על-ידי הצבא הטורקי ושניים מחברי ניל"י, לישנסקי ובלקינד הועלו לגרדום.
לאחר שקבלו הבריטים את המנדט בא"י בשנת 1920 פנו חוגי השמאל בדרישה לשלטונות הבריטים בארץ שלא לאפשר לכל יהודי שרוצה בכך לעלות לארץ אלא אך ורק באמצעות סרטיפיקטים - אישורי עליה, שמפלגות השמאל יקבעו למי הם יינתנו, וכך הם סגרו את שערי הארץ בפני המוני היהודים בגולה וגם הבטיחו שהללו שיגיעו ישתייכו למפלגות השמאל, דבר שיבטיח להם רוב.
אל מול הטרור המשתולל הנהיגו אז כמו היום הנהגה תבוסתנית ללא יוזמה התקפית והתגוננות פאסיבית הותרה רק מתוך גדרות היישובים. בשנת 1938 הלכה והתבררה יותר ויותר הסכנה הקיומית להמשך החיים היהודים באירופה, מול המציאות הזאת החלה תנועת הנוער בית"ר לארגן את עלייתם של אלפי יהודים באמצעות אניות שעשו דרכם לחופי הארץ מבלי להצטייד באישורי עלייה של הסוכנות. ראשי השמאל ראו בכך סכנה לשלטונם מאחר שאלפי יהודים שאינם משתייכים לשמאל עלולים לשנות את מאזן הכוחות בארץ ולכן הם ניהלו מלחמת חורמה כנגדם.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכאשר היה ידוע שבכל אוניה נמצאים ניצולים מהתופת הנאצית כתב ב- 8.6.41 משה שרת, לימים ראש ממשלת ישראל מטעם השמאל, "אין שליטה, הרביזיוניסטים חידשו שוב את פעולתם ועוד ידם נטויה, הם הביאו את כולם, עור, פיסח, מושב זקנים שלם, הם אינם מקפידים על חומר אנושי רצוי, יש להעלות את הטובים ואת המנוולים לגרש מחופי הארץ".
ב- 1944 בעיצומה של השואה ארגנה ההגנה את הסזון נגד אנשי האצ"ל והלח"י שפירושו הסגרת כמעט 1,000 איש מהם לבריטים, כדי לנסות ולחסל את מנחם בגין הטביעה ממשלת ישראל והתותח הקדוש את האוניה אלטלנה ורצחה 18 אנשים שקפצו חסרי ישע אל המים, כמובן שהשמאל הקיצוני התנגד לפעולות התגמול בשנות ה- 50, למבצע סיני ולמלחמת ששת הימים ומאז בכל דבר ועניין שעמד בין מדינת ישראל לאויב הערבי ניצב השמאל כולו לימין הערבים.
מעולם, אבל מעולם לא נשמע שם קול אחר, אולי מפקפק, אולי מתחרט, אולי מכה על חטא, אולי מזדהה לפעמים עם המתיישבים היהודים שעמדו ועומדים בחירוף נפש כל השנים. בגוש קטיף ספגו התושבים אלפי טילי קאסם וצה"ל שהיה אמור להגן- כשל במשימה. צבא שיכול היה לבצע בנחישות את מלאכת הגירוש יכול היה לנצח כנופיות של מחבלים, אלא, אם לא נתנו לו לנצח?
הרוכלים ממשיכים לסחור בנתחי מולדת. סיסמת בלי מקי ובלי חרות התחלפה בלי מתנחלים, בלי דתיים ובלי אוהבי א"י ועכשיו יש לשמאל אמנה חדשה להכשיר, וכל שוחרי טובת החמאס המכריזים שהוא יכול להיות בר שיח חדש צריכים להבין שאם מעשה ההכשרה יעלה ויצליח הרי לטובתם האישית יצטרכו להתחיל באופן דחוף בשיעורי שחיה. הזמירות שחוקות ומוכרות, כך הם החלו עם אש"ף, להתחיל לדבר פרושו לתת, והפעם יהודה ושומרון על הכוונת ואחר כך כל היתר.
אבל מותר להם, כי במדינת ישראל כאשר אומרים חופש ביטוי מתכוונים שלכל אחד יש חופש מוחלט לבטא את העמדות של "הציבור הנאור".
בברה"מ שוחחו רוסי ואמריקני, האמריקני אמר לרוסי אנחנו מדינה דמוקרטית, אצלנו כל אחד יכול לצחוק כמה שהוא רוצה על הנשיא קנדי ולא יעשו לו שום דבר. ענה לו הרוסי גם אנחנו מדינה דמוקרטית, גם אצלנו כל אזרח יכול לצחוק על הנשיא קנדי כמה שהוא רוצה ולא יעשו לו שום דבר, מזכיר לנו משהו לא?
