זה התחיל מהברקה של השחקנית מיקי קם: למה לא לקחת את מיטב הפזמונים והמלודיות שליוו את הסרטים הישראלים ולהרים מופע מוזיקלי המשקף את הקולנוע הישראלי לתולדותיו? בתוך גודש מחזות הזמר הפוקד את בימותינו זה נשמע כרעיון לגמרי לא רע. תוסיפו לכך את העובדה שהשנה חוגגת הקרן לעידוד הקולנוע הישראלי 25 שנים לקיומה והרי לכם סיבה למסיבה.
אז מיקי קם זרקה רעיון, ציפי מייזלר, האמרגנית שלה, הרימה את הכפפה ויחד עם מפיץ הסרטים משה אדרי, שהוא המפיק שמשקיע היום הכי הרבה כסף ונשמה בקולנוע הישראלי, והקרן לעידוד הקולנוע הישראלי בכבודה ובעצמה - הרימו את 'כמו בסרט', מחזמר ומופע מוזיקלי לכל המשפחה.
היות והשירים היו כבר נתון שעליו צריך להלביש עלילה, הלכו כאן על הפטנט של 'מרי לו' והמציאו ספור, שבכל פעם מופסק על-ידי שיר, שכביכול מחובר באופן אינטגרלי למתרחש. לקחו את שלומי מושקוביץ, מחזאי שסוחב מאחוריו כמה וכמה הצלחות, את משה קפטן, בימאי שמתמחה במחזות זמר, את מיקי קם, ניצה שאול, שלומי שבת, הראל מויאל ועדי כהן, הוסיפו לכל המרקחת הזאת את יהורם גאון, בתור הדובדבן שבקצפת (הוא מופיע בעשר הדקות האחרונות אבל בפוסטרים הוא מוזכר ככוכב ראשי) - והנה יש לנו מופע.
אז נכון שהשירים מאוד מחממים את הלב ומחזירים אותנו אחורה, לימי הזוהר של הקולנוע הישראלי. נכון שההפקה מקצועית, מושקעת ומרשימה, בפרט משחקי התאורה והכוריאוגרפיה. גם משה קפטן הבימאי עשה עבודה טובה עם החומרים שהיו לו בידיים. הבעיה, לדעתי, טמונה בספור העלילה.
שלומי מושקוביץ, שריגש אותי במחזה 'שבוע' שהוצג ב'הבימה', רקח טלנובלה א-לה מנחם גולן: עיירה נידחת, פועלים במתפרה גוועת שנאבקים על הישרדות, מיקי קם המנהלת ה'קיבוצניקית' הקשוחה והשורדת, הראל מויאל הצעיר המזרחי הזועם, שאין לו הרבה קלפים ביד חוץ מקול יפה והאהבה לעדי כהן, הבת האשכנזיה והמשכילה של בעלת המתפרה.
לקראת הסוף מגיעה תוכנית הטלוויזיה של יהורם גאון לעיירה והופכת את מויאל לכוכב נולד (כמעט כמו שקרה לו בחיים), מיקי קם מוצאת משקיע שמציל את המפעל השוקע וככה יש פרנסה לכל הפועלים המסכנים. איזה יופי!
בדרך כלל מחזות זמר הם לא מוצר מתוחכם, אלא שכאן זה היה קצת מוגזם: הראל מויאל, שהתגלה כשחקן עם נוכחות, היה כל הזמן עצבני, ורוב הזמן חששתי שהוא ירביץ בסוף למישהו. יתר הדמויות דיקלמו טקסט, חוץ מניצה שאול המקסימה, שבכל פעם שעלתה לבמה הפיחה חיים במתרחש.
אבל עקב אכילס של האירוע המייגע הזה היה מיקום העלילה. תתארו לכם שרוב הזמן אתם רואים על הבימה פועלים קשי יום דחוסים בתוך מתפרה באיזה חור נידח בנגב. מעבר לתחושת המועקה שזה יצר, שכחתי שאני נמצאת במחזמר, שבסך-הכל אמור לבדר אותי. ה'לוקשיין' הקבוע הזה של פועלים מיואשים במפעל גווע, יצר אצלי תחושת סגירות ומחנק. בסרטים של גולן הגיבורים יצאו מדי פעם למרחבי הנגב ולנופים אחרים.
גם השירים שנכללו לא היו על טהרת הסרט הישראלי. רבים נלקחו מתוך מחזות זמר מצליחים. גם הפריע לי שלאורך כל המופע לא ידעתי איזה שיר לקוח מאיזה סרט וככה כל הזמן הייתי עסוקה עם עצמי בחידון טריוויה. הייתי מצפה שבמופע כל כך מושקע, בכל פעם ששיר מושר תרד מלמעלה שיקופית (כמו בתיאטרון 'גשר' שבו הטקסט המושמע מתורגם לרוסית) עם שם הסרט שממנו השיר לקוח.
לסכום, אפשר לראות את 'כמו בסרט' בגלל השירים שהחזירו אותי למחוזות נעורי האבודים, אבל יש כאן החמצה, כי עם החומרים האלה אפשר היה להרים מופע הרבה יותר מלהיב ומסחרר.
