ב"המפיקים", שיצא בסוף שנות השישים כסרט, ורק בשנת אלפיים כמחזמר, מספר מל ברוקס (שגם כתב את המוזיקה) על שני מפיקים חמדנים (שלמה בר אבא ודרור קרן) שחולמים לעשות את ה'פלופ' של חייהם כי כך יגרפו יותר כסף. תוך כדי הוא גם חושף את הצופים אל מאחורי הקלעים של התיאטרון.
בדרך כלל נקודת התורפה של מחזות זמר היא הקלילות והשטחיות שלהם. מדובר בנוסחה פשוטה וקלישאית: דמויות פלקטיות, ספור שנגמר ב'הפי אנד' והרבה שירים וריקודים תוך כדי. ברוקס שהולך כאן עם העלילה 'הפוך על הפוך' יצק בגיבורים ממד נוסף, על גבול הקיטש והגרוטסקה, שמוסיף להצגה את הנופך החינני שלה: מנהל החשבונות, ליאו בלום (דרור קרן), הוא לוזר שכאילו יצא ממחזה של חנוך לוין, הבימאי הטרשי והקיטשי, רוג'ר דה ביל (איציק כהן), כאילו יצא מאיזה 'פריק שואו' ופריץ ליבקינד, הנאצי הסהרורי (אלי גורנשטיין) עם המחזמר הפרו נאצי שלו, הוא הזייה פרועה ומקאברית.
כל אלה בתוספת פצצה בלונדינית חטובה וסקסית (הילה עופר), האסיסטנט ההומו של רוג'ר דה ביל (עידן אלתרמן), כשעל כולם מנצחת דמותו של מקס ביאליסטוק, המפיק היהודי הממולח (שלמה בר אבא), וברקע קבוצת רקדנים וזמרים, התזמורת של סימפונט רעננה, תלבושות מרהיבות ותפאורה עשירה, מרהיבה ומוקפדת - כל אלה יוצרים ספקטקל מרהיב וסוחף.
נכון שלעתים המוזיקה של מל ברוקס מייגעת, והחלק השני, אחרי ההפסקה, מתנהל קצת בכבדות (יותר מדי אירועים נדחסו לתוכו, לעומת החלק הראשון שהוא קצבי וקולח). גם הליהוק של השחקן הראשי, שלמה בר אבא, בעייתי. הוא לא מצליח למלא את הבמה בנוכחות שלו והוא גם לא זמר גדול.
בסרט שיחק את הדמות שמגלם בר אבא, זירו מוסטל העגלגל. אי אפשר היה שלא לחשוב מה היה עושה איציק כהן שמשחק כאן את הבימאי, שייקה לוי או פולי מהגשש, ואפילו טוביה צפיר - לכולם נוכחות בימתית עם נפח שכה חסר לבר אבא. כל היתר נתנו משחק משובח, בפרט אלי גורנשטיין ואיציק כהן שהיו מעולים.
מיכה לבינסון, הבימאי, הוא בעל מלאכה מיומן, שידע לערבב במינון הרמוני את כל המרכיבים ולרקוח מהם קוקטייל טעים. קיטשי במידה, סאכריני במידה ורוב הזמן מצחיק. הפקה מרשימה, מושקעת מאוד, עשירה וגרנדיוזית המספקת שעתיים של הנאה. מה שקורין במקומותינו: מחזמר לכל המשפחה.
פרטי המחזה:
מאת: מל ברוקס
התיאטרון הקאמרי
בימוי: מיכה לבינסון
משתתפים: שלמה בר אבא, דרור קרן, איציק כהן, אלי גורנשטיין, עידן אלתרמן, הילה עופר.
