מי שלא אדום - לא הייתה לו דריסת רגל במסעדתו של ARIKS ברמת-גן. הוא פשוט לא עבר את מחסום הבנות של מארגן הערב, סטיב רוקמן. הן בדקו כל מי שנכנס בשערי המסעדה, לקחו פרטים, אימתו, ורק אחרי שנכחו לדעת כי שמו ברשימה וכי בעורקיו זורם דם אדום - התירו כניסתו לאולם השמחה. ומי שלא ראה שמחת אדומים - לא ראה שמחה מימיו.
הם התקבצו ובאו מכל חלקי הארץ. מבוגרים, צעירים, כאלה שנולדו ממש להייבורי, וכאלה שזה מקרוב באו. את כולם איחד הצעיף האדום-לבן של התותחנים, הדגלון, החולצה האדומה והאמונה שבאנגליה יש הרבה קבוצות, אך ארסנל - יש רק אחת. השפה השלטת הייתה, כמובן, אנגלית (תקנית, נכונה, ערבה לאוזן), אבל לא רק לידי אנגליה היו שם. נכחו גם צברים שחלו באדמת ארסנל כבר בגיל צעיר. אני, לדוגמא, שמעתי לראשונה את שמה של קבוצתנו המהוללת מפיו של אבי עליו השלום, שראה אותה בהופעה חייה בוינה בשנות העשרים. כמוני היו עוד כמה שאבותיהם פשוט הורישו את ארסנל לבניהם ועכשיו, אומרים לי, שיש כבר דור שלישי ואפילו רביעי.
תוך כדי אכילה (תפריט מעולה) ושתייה (בירה, בעיקר) צפינו בסרט ה"דאבל" המדהים, שהוביל אותנו, צעד אחר צעד, מחזור אחר מחזור, חודש אחר חודש, אל המקום הטבעי שלנו בצמרת. מדי פעם שולבו ראיונות עם שחקני ארסנל, ועם מאמנה הצרפתי ארסן ונגר. כבר בעונה הראשונה שלו אצל התותחנים (1997/8) הוכיח ונגר מה שאפשר לעשות עם סגל כמו שיש לו, ואשר מנהלים קודמים לא הצליחו לשחזר מאז ימי ה"דאבל" של עונת 1970/71.
נכון, בדבקות מרגיזה, הוציא ארסן ונגר את העוקץ האנגלי מהייבורי ובמקומו הביא לשם את הניחוח הצרפתי. אך במחשבה שנייה - מי לא יסלח לונגר אחרי שני דאבלים בחמש עונות? אז מה אם ת'יירי הנרי, רובר פירס, פטריק ויירה, סילבן וילטורד, פסקל סיגן ובאחרונה גם ג'רמי אליאדיר חצו את התעלה והחליפו את את עיר האורות בעיר הכדורגל?
איזה מזל שבהרכב האלופים היו עוד כמה ששמרו על הגחלת, כמו טוני אדמאס, "מיסטר ארסנל" שנפרד בגדול מהאוהדים, סול קמבל, ריי פארלור, דיוויד סימן, מרטין קיאון ואחרים הנושאים דרכו אנגלי, ובכלל - מי אמר שאנגלים וצרפתים "לא הולכים ביחד?"
הסרט לא מספר רק את נפלאותיה של הקבוצה הראשונה. גם קבוצת הנוער (עד גיל 19) זכתה באליפות; קבוצת הנשים זכתה בגביע ואילו הקדטים (עד 17) סיימו במקום השני, מה שצבט קצת בלב, אבל גרוע מזה היה לראות מי הקבוצה שסיימה ראשונה בקטגוריה זו של הצעירים. הייתה זו השכנה השנואה מווייט הארט ליין, שאת שמה אני מנוע מלהזכיר בטור זה המוקדש כולו לארסנל.
המנוע: סטיב רוקמן האיש העומד מאחורי כל סיפור חוג אוהדי ארסנל בארץ, הוא סטיב רוקמן, שעלה לארץ לפני 18 שנה מלונדון. סטיב ומשפחתו התגוררו בגולדרס גרין אך מתנת בר-מצווה שינתה את חייו. מישהו העניק לו במתנה ספר על ארסנל. סטיב הציץ בו - ונפגע. אחר כך התחוור לו שהוריו גרו בקירבת הייבורי בימי מלחמת העולם השנייה וכך סגר סטיב מעגל.
"אין לנו צבא גדול של אוהדים", אומר סטיב רוקמן, אב לשלושה וכיום תושב רעננה. "יש לנו מאות אוהדים פזורים ברחבי הארץ, אבל רשומים אצלי רק 60." את הששים הללו דואג רוקמן לעדכן מפעם לפעם, משתדל הזמין לאירועים וחולם על היום שבו יבואו כולם לחזות בצוותא בשידור טלוויזיה של אחד ממשחקי הליגה או של הצ'מפיונס ליג.
סטיב קרא מפקס שקיבל מסגן יו"ר המועדון, ד.דין, המברך על היזמה לחגוג את האירוע, ועל האקרן של "אריקS", ממשיך לרוץ סרט הדאבל ואנחנו לא מפסיקים לדסקס את הגול ההוא או את האחר שנפסל שלא בצדק. בינתיים קיבלנו לידינו את טפסי הבחירה של "כדורגלן השנה" שלנו. קיבלנו רשימה ובה לא פחות מ-29 שמות. היה עלינו לבחור בשלושה הבולטים, שמהם ייבחר איש השנה שלנו.
ממש לפני סיום נטל סטיב רוקמן פיקוד בפעם נוספת והכריז על התוצאות:
"מקום שלישי - ת'יירי הנרי; מקום שני - פרדי לונגברג; ובמקום הראשון - - - קבלו אותו, את רובר פירס!"
עוד בירה נשקה לכוס אחרת, עוד כמה משירי הייבורי, כולם בירכו את כולם, החליפו כתובות, הבטיחו להתכתב, הרבה "תודה רבה" And see you next year, בתקווה להתראות שוב ולחגוג באדום.
