מנתוני המוסד לביטוח לאומי שפורסמו בינואר 2006, עולה כי למעלה ממיליון וחצי נפשות בישראל חיות מתחת לקו העוני. כיום כבר מוסכם שהעליה הדרמטית נבעה ממדיניות כלכלית שדוגלים בה ביבי ואולמרט.
בחינת הנתונים מצביעה על שלוש מגמות המאפיינות את הגידול בקרב המשפחות העניות. הראשונה, יותר ויותר עניים הם ממשפחות שכירים. השנייה, יש יותר נפשות במשפחות שכירים עניות בקרב כלל משפחות השכירים. והשלישית, השכירים העניים המתרחקים מקו העוני והופכים מעניים ל"אביונים".
ניתוח הנתונים מלמד, באופן מפתיע, שהעוני מתחיל בשוק העבודה. מדהים לגלות ששוק העבודה בישראל מייצר פערים גדולים בכלל, ואחוז גבוה של בעלי שכר נמוך בפרט.
הפערים הם גדולים, הן בהשוואה לתקופות קודמות במשק הישראלי, והן בהשוואה למדינות בעלות רמת התפתחות דומה לזו של ישראל.
להתרחבות פערי השכר בשוק העבודה הייתה השפעה ישירה לגידול העוני בקרב משפחות עובדות. בין השנים 1990-2004, 60% מהגידול במספר העניים היה בקרב משפחות בהן יש מפרנס אחד.
בשנת 2004, 60% מהילדים במשפחות עניות, על-פי הכנסתם הכלכלית, חיו במשפחות עובדות (נתונים: המוסד לביטוח לאומי).
העוני בקרב משפחות עובדים אינו תוצאה ישירה של עבודה חלקית ולראייה: למעלה ממחצית השכירים במשפחות העניות, כ-53% בשנת 2003, עבדו במשרה מלאה.
הפרדוקס הקיים במדינת ישראל בכל הקשור להתמודדות עם שוק המייצר יותר עוני, בא לידי ביטוי במערכת הרווחה. למרות שתקציבי הרווחה הלכו וגדלו, לא הייתה כל הצלחה בהתמודדות עם היקפי העוני שהלכו וגדלו.
מדיניות הרווחה שאומצה על-ידי הממשלה, הדוגלת במעבר מתלות במערכת הרווחה ליציאה לשוק העבודה, פעלה בעיקר לקיצוץ הקצבאות, מבלי לדאוג לשכר מתאים לאלה שיצטרפו לשוק העבודה. מדיניות מוטעית זו הובילה להחרפת העוני בקרב משפחות עובדות.
החברה הישראלית ייחסה תמיד חשיבות לכך שהעבודה תעניק לעוסק בה תמורה הוגנת ותוכל להבטיח למשפחות קיום בכבוד. אך הנתונים החדשים מראים שהמצב הולך ומתרחק מהשגת יעד זה וכדי לצמצם את העוני בקרב משפחות עובדות יש צורך בשילוב כלים רבים שיופעלו בו זמנית.
אחד הכלים הנחוצים לצמצום העוני ופערי השכר הוא העלאת שכר המינימום, אחד מהנושאים החשובים העומדים במרכז בחירות 2006 המזוהה עם עמיר פרץ, יו"ר מפלגת העבודה, ועם תפיסת העולם של המפלגה.
שכר המינימום הקיים בישראל נמוך והוא עומד כיום על כ-3,300 שקל בחודש. סכום זה תלוש מהמציאות, אם לוקחים בחשבון שכר שמימנו אפשר להתקיים. שכר שמאפשר דיור, מזון, ביגוד, שירותי בריאות, חינוך ורווחה, הפרשה לחיסכון, ניידות, רכישת השכלה, תרבות ועוד כהנה הוצאות שרחוק להגדיר אותן כמותרות!
כך שמשפחה עם שני ילדים שבה מפרנס אחד משתכר שכר מינימום, נמצאת 20% מתחת לקו העוני. אנו דוגלים בכך שהעלאת שכר המינימום צריכה להיעשות בצורה מושכלת ובהסכמה מרבית. אך כדאי לדעת שבניגוד להפחדות הנשמעות מצד מתנגדי המהלך, הרי שהעלאת שכר המינימום הצליחה במדינות אחרות.
לפני כשנה וחצי ביקרנו עמיר פרץ ואנכי באירלנד במטרה לעמוד מקרוב אחר הצלחת יישום העלאת שכר המינימום במדינה והשלכותיו. נוכחנו לראות כי המודל שהופעל באירלנד, ואשר גובש בשותפות מלאה בין הממשלה, האגודים המקצועיים והמעסיקים, הצליח ביותר.
על-פי מודל מוסכם זה העלאת שכר המינימום עד ל-9 דולר לשעה (פי 3 מהנהוג בארץ), הובילה לצמיחה כלכלית משמעותית, אפשרה לשנות את חלוקת ההכנסות בחברה וסייעה בצמצום הפערים בין עשירים לעניים.
גם נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, העלה פעמיים את שכר המינימום ב-1996 וב-1997. בכל פעם טענו יריביו בתוקף כי העלאת שכר המינימום הינה "רוצחת עבודות", ותפגע בצמיחת המשק. בשנים שלאחר העלאת שכר המינימום נוצרו בארה"ב עוד 11.2 מיליון מקומות עבודה והכלכלה צמחה ב-24%.
נוכח העלייה המשמעותית בפערים החברתיים בישראל ואי השוויון בשכר ההולך וגדל, הרי שאין מנוס מהעלאת שכר המינימום. זהו צעד חיוני ונחוץ ביותר לשיפור רמת החיים המינימאלית של העובדים וצמצום מימדי העוני. פערי השכר מרחיקים את הישראלים זה מזה, לא רק מבחינה חברתית אלא גם במגוון הנגישות לשירותי הבריאות, ביכולת להעניק לילדים חינוך סביר, לסייע להם ברכישת דירה או לדאוג לקשישי המשפחה.
זהו צעד נכון ומרכיב מרכזי כחלק מתוכנית העבודה לסגירת הפערים בין עשירים לעניים במדינת ישראל.
