הלכה ידועה ומקובלת היא כי פנסיה שנצברה במהלך חיי הנישואין נכללת ברכושם המשותף של שני בני הזוג, וחל עליה משטר חלוקת הרכוש הרלוונטי (עד לחקיקת חוק יחסי ממון בשנת 1973- "הלכת השיתוף")[1].
הלכה זו עמדה בבסיס החלטת בית המשפט המחוזי בע"מ 1128/02 צה"ל - מת"ש נ' ס.ת. ואח', בה נקבע כי לאישה זכות קניינית ישירה ועצמאית במחצית הפנסיה שמקבל בעלה לשעבר מצה"ל, אשר נצברה בתקופה שבה היו השניים נשואים.
ביהמ"ש קבע, כי זכותה הקניינית של האישה בחלקה בגימלה זהה ושווה לזכותו של הגבר בחלקו בגימלה, ומשכך אין הצדקה, או עילה, הפליית האישה, על-ידי התליית זכותה הקניינית ברצונו הטוב של הגבר. לפיכך הורה בית המשפט לצה"ל להעביר לאישה ישירות את חלקה בפנסיה של בעלה לשעבר.
השאלה המעניינת שעלתה בהמשך, היא כיצד יש לבצע את "ההתחשבנות המיסויית" ביחס לחלקה של האישה בגימלה. האם יש להעביר את חלקה בסכום "ברוטו" (ואז למסותה על-פי מדרגות המס שלה), או שיש להעביר את הסכום "נטו" (כלומר, לאחר מיסוי חלקה לפי מדרגות המס של הגבר). בלשון אחרת, השאלה היא האם זכאית האישה ל"חישוב נפרד" על חלקה בפנסיה של הגבר.
טענות האישה בהקשר זה היו, כי מיסויה לפי מדרגות המס של הגבר ינציח את הקשר ביניהם, יכבול אותה לגחמותיו ויקנה לו יכולת שליטה עקיפה על הכנסתה; שהרי די אם הגבר יעבוד בעבודה נוספת, הכנסתו תגדל ומדרגות המס שלו תהינה גבוהות יותר - כדי שיועבר אליה סכום נטו קטן יותר.
עוד טענה האישה, כי העבודה נחשבת מאמץ משותף של שני בני הזוג ומהווה נכס של שיתוף, ולכן כל התמורה המושגת ממנה הינה בגדר "נכסי השיתוף". מאחר והפנסיה הושגה ביגיעה אישית של שני הצדדים, והזכות ניתנת לחלוקה ולהפרדה, אזי יש למסות את חלקה בפנסיה לפי מדרגות המס שלה.
ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענות אלה. נפסק כי מקור הפנסיה הוא ביגיעתו האישית של הגבר בלבד, ולכן יש למסותה כאילו היתה כולה הכנסתו של הגבר. לדעת ביהמ"ש ההכרה בזכותה של האישה למחצית הפנסיה המשולמת לגבר אינה הופכת אותה שותפה לעבודתו וליגיעתו האישית. מכאן, הגיע בית המשפט למסקנה כי האישה זכאית לקבל את חלקה בפנסיה, לאחר תשלום המס עליה על-פי מדרגות המס של הגבר.
על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט העליון, והוא עומד להיות מוכרע בימים אלו. למעשה, מתבקש בית המשפט להכריע בסוגיה, אשר משמעותה והשלכותיה חורגות מתחום המיסוי. מדובר באופן בו תופסת המדינה את מהות שיתוף הפעולה הכלכלי בין בני זוג.
ברוח הערעור ניתן לומר, כי בני הזוג תורמים למשק הבית בדרכים שונות, ולפיכך מהווים שותפים שווי זכויות לכל הכרוך בתפעולו. לאור זאת, מתבקשת ההכרה בכל אחד מהם כשותף עצמאי במפעל המשפחתי. הכרה זו מקבלת משנה תוקף, ואף מעלה שאלות חברתיות חדשות, כאשר בני הזוג נפרדים. במקרה זה, ההחלטה למסות אותם במדרגת מס משותפת, הנגזרת מהיקף הכנסותיו של צד אחד, עלולה להתפרש כעמדה פטרנליסטית המשמרת מצב של תלות בין בני הזוג, ובכך לא מאפשרת להם להיפרד באמת.
