אם נתחיל מהשורה התחתונה: עמרי שרון שיחק אותה בגדול. אומנם הוא קנה שלטון בכסף, בהרבה כסף, אבל את הכסף הזה אנחנו שילמנו. חמש שנים האיש הזה הסניף שררה מזוקקת, קריסטלית, על חשבון הציבור.
מעולם לא היתה תופעה כזו בישראל. ח"כ, בן של ראש ממשלה, מקבל מאבא שלו מדינה, ועושה בה ובאנשיה, כרצונו. כלבי השמירה רואים, משמיעים נביחות עידוד, ומכשכשים בזנבם. תודו, זה צריך להיות סוטול אדיר.
בפרפרזה ליצירת המופת של להקת הרוק המיתולוגית "פינק-פלויד", "הצד האפל של הירח", הביא לנו העיתונאי רביב דרוקר יצירה משלו: "הצד האפל של הקירח". מי שראה בערוץ 10 את שני הפרקים של התחקיר הנושא את השם: "היומן של עמרי", הבין באלו שיטות נקט שרון ג'וניור כדי לבצר את שלטונו של אבא.
שלא תטעו: למרות שעמרי פושע, הוא נחשב לאדם מכובד. האנשים הכי חזקים במדינה, חייבים לו את עוצמתם. כולל אהוד אולמרט, שהעביר את רוב הקדנציה בנביחות על נתניהו. רק אחרי הבחירות, אם קדימה תרכיב את הממשלה הבאה (מה שאני לא בטוח), יחוש אולמרט בפעם הראשונה את הניתוק מהקולר שאת קצהו החזיק עמרי.
ה"יומן של עמרי", מתאר שרשרת אינסופית של מעשה שחיתות, שהיא תוצאה של מפגש אינטרסים, בין פוליטיקאי מושחת (שרצה למלט את אביו מהשיניים של שלטונות החוק), לבין אינדיאנים תאווי מכרזים, תקציבים, שררה וג'ובים. התופעה המדהימה הזו נתאפשרה, מפני שהיא הבטיחה עקירת ישובים. ובמילים פשוטות: אין לנתק בין העקירה לבין המעשים המושחתים שעשו אריאל ועמרי שרון.
מרכז הליכוד בתקופת שלטונו של עמרי, היה מחולק לשתי קבוצות. הקבוצה האידיאולוגית, שאנשיה הגיעו לפוליטיקה מהסיבות הנכונות, והקבוצה שניתן לקנות את תמיכתה תמורת אתנן. מעצבי דעת הקהל, דאגו לייחס את השחיתות לכל המפלגה, למרות שהתפוחים הרקובים, היו אנשיו של האתרוג הרקוב.
כל מי שעקב אחרי התנהלותו של שרון ג'וניור ידע: האיש הזה מעדיף להתנהל הרחק מאור הזרקורים. אבא שלו לימד אותו שהחושך מכיל בתוכו יתרונות רבים. ואם נתפסים, תמיד אפשר לטעון שהחשיכה היא הסיבה שלא ראינו את הקווים האדומים. בעלי האינטרסים במשטרה, בפרקליטות ובתקשורת - יאמינו. את חלק מהחברים שלו, לא היתם רוצים לפגוש בסמטא חשוכה.
בשונה מפוליטיקאים אחרים, שמוכנים להתבזות כדי לקבל חצי דקה בפריים-טיים, עמרי הוא חלומו הרטוב של כל מראיין. להביא אותו לאולפן, נחשב להישג עיתונאי. בפעמים הבודדות שחשף את עילגותו באולפני טלוויזיה, ניכר בפניו שהוא חש מבוכה רבה, לנוכח הקושי לדלות את המילה הנכונה מאוצר המילים הדל שלו. כשיצא לי לשמוע אותו, תמיד נזכרתי באבא אבן שאמר על "רפול"(ז"ל): "יש לו אוצר מילים של חמישים מילה. אני לא מבין מדוע הוא מתעקש להשתמש רק בעשרים וחמש".
ולמרות עילגותו, מילה שלו הזיזה הרים, הניעה תקציבים בסכומים של מיליונים, וקבעה אנשים בעמדות הכי בכירות והכי זוטרות. הכול לפי העניין. זה יכול להיות פקיד קטן במועצה דתית נידחת, ועד למינוי של הבוס החולש על מיליארדים במפעל הפיס. כל פעולה שלו התנקזה לתכלית אחת בלבד: ביצור שלטונו של אבא.
עמרי היה איש ציבור שלא התעניין בציבור. הוא רצה את החברות בכנסת, רק בזכות התעודה שאפשרה לו חופש תנועה, וחסינות מפני לובשי המדים הכחולים, שלא ממש מבינים מהו נפוטיזם. אזרחי ישראל הפשוטים עניינו אותו, בדיוק כמו שטקס האוסקר ריתק את הרב עובדיה יוסף למסך הקטן.
חשיפת היומנים, מזרזת את העברת הירושה הפוליטית לאהוד אולמרט. זה אותו אולמרט שהתמודד על הנהגת הליכוד ב-99, מול שרון. מתברר שההיסטוריה יודעת לשעשע את עצמה. מאותן בחירות זכורה התמונה שבה כינס אולמרט מסיבת עיתונאים ובה התאונן מול המצלמות, שעמרי שרון (ואורי שני), נוקט נגדו שיטות של מאפיה.
מי היה מאמין: "השיטות", שעליהן קונן אולמרט, סידרו לאריאל את ראשות הממשלה, לשמאל את ההינתקות, לחסרי הסיכוי בליכוד- את קדימה, וכן... לאהוד אולמרט, את הכורסה של שרון. וכבונוס, קיבל השמאל את ריסוק הליכוד. שום דבר - לא לאורך זמן.
לסיכום, אומרים שהפרי לא נופל רחוק מהעץ. אלא שבמקרה של עמרי, העץ היה על פסגת האולימפוס, והפרי נפל והתגלגל עד למטה. למעשיהו...
